בג"צ 7718/15

תקציר

העותרים ביקשו כי משיבי הממשלה יפעילו את סמכותם המנהלית כדי למנוע מהיישוב היהודי שדה בר גישה לקרקעות מסוימות. העותרים טענו כי מאז שנת 2000 נמנעת מהם הגישה לאדמות אלה בשל התנכלויות מצד תושבים יהודים. משיבי המדינה נמנעו מלהיענות לבקשות העותרים להתערב, והצדיקו את החלטתם על סמך ראיות מספיקות. בית המשפט מצא צדק בעמדת המשיבים, בציינו את השיהוי של העותרים בפנייה לרשויות במשך למעלה מעשור, ואת היעדר הראיות המוצקות בנוגע להטרדות הנטענות. בית המשפט קיבל גם את עמדת המשיבים כי השימוש של שדה בר במקרקעין, אף שאינו מיטבי, אינו מהווה שימוש מפריע. כמו כן, הבהיר בית המשפט את הפעלת שיקול הדעת של משיבי המדינה מכוח צו השימוש המפריע, תוך שימת דגש על האיזון בין הגנה על רכוש התושבים לבין שמירה על הסדר הציבורי. הצו מסמיך את המפקד הצבאי להתערב במקרים של חשד לפלישה לקרקע, אך למפקד שיקול דעת רחב בבואו להחליט אם לפעול, במיוחד כאשר זכויות הבעלות אינן ברורות. בית המשפט קבע כי החלטת המשיבים סבירה, והעותרים לא הביאו ראיות מספקות לזיקתם לקרקע. לפיכך נדחתה העתירה, אם כי ההחלטה בדבר 40 דונם הוחרגה, בשל מחלוקת עובדתית שהתעוררה במהלך הליך העתירה. פסק הדין לא רמז על חזקה משפטית במקרקעין על ידי שדה בר, והותיר את התביעות הקנייניות של הצדדים ללא פתרון ופתוחות להליכים משפטיים עתידיים. שני הצדדים יישאו בהוצאות המשפטיות שלהם.