ע"נ 38376-12-19

תקציר

עניינו של הערעור בתביעתו של המערער להכרה בזכות לפי חוק הנכות בשל מחלת גב המיוחסת לשירותו הצבאי. סירובו של המשיב להכיר בתביעת המערער התבסס על היעדר קשר סיבתי בין מצבו של המערער לבין שירותו. הערעור מתייחס לשתי סוגיות: האחת, עצם קיומה של "מוגבלות" כהגדרתה בחוק הנכות, והשנייה, האם האירוע משנת 2011 - שלטענת המערער גרם לנכותו - זכאי על פי החוק. שני הצדדים מקבלים את קביעותיו הרפואיות של המומחה שמינה הוועדה, ד"ר מרום. באשר לקיומה של מוגבלות, מצא בית המשפט כי מצבו של המערער אכן מהווה "נכות" כהגדרתה בחוק, חרף היעדר מגבלות בתנועת עמוד השדרה, שכן הגדרת הנכות כוללת את אובדן היכולת לתפקד כרגיל. בית המשפט הדגיש כי יש להבחין בין קיומה של נכות כזו לבין קביעת אחוזי הנכות, שהיא סוגיה נפרדת. בסוגיה השנייה, קיבל בית המשפט את טענת המערער כי האירוע משנת 2011, בו הרים תיק כבד ובו כלי נשק כדי למנוע מבנו גישה אליהם, היווה אירוע המזכה אותו בהכרה לפי חוק הנכות. בית המשפט קבע, כי האירוע, שהתרחש בעת שהמערער שהה בחופשה בביתו, קשור סיבתית לשירותו, שכן הוא נבע משירותו של המערער ומהנסיבות שנבעו ממנו. חוק הנכות הוא חוק סוציאלי ויש לפרשו לטובת התובעים, ומכאן הגיע בית המשפט למסקנה כי נכותו של המערער נבעה משירותו ומזכה אותו בהטבות על פי החוק. לפיכך, הערעור התקבל, והמשיב חויב לשלם למערער שכר טרחת עורך דין והוצאות.