ת"א 23378-11-10

תקציר

המחלוקת נסובה סביב שני גושי קרקע סמוכים, גוש 155 וגוש 137, שהופקעו על ידי המדינה בשנת 1951 לצורכי ציבור. אין חולק כי הנתבעות, חברות ציבוריות המפעילות תחבורה ציבורית בירושלים, זכאיות לשטח של עשרה דונם בגוש 155. הנושא השנוי במחלוקת הוא השתלטות הנתבעים על שטח נוסף בגוש 137. המדינה טענה כי הסכם שנחתם בשנת 1985 בין מינהל מקרקעי ישראל לבין הנתבעים, אשר הסדיר את זכות השימוש של הנתבעים בגוש 155, חל גם על גוש 137. הנתבעים טענו כי ההסכם נוגע רק לגוש 155. בית המשפט הסכים עם הנתבעים, וקבע כי ההסכם, נסיבותיו והתנהלות הצדדים לאורך השנים, מלמדים כולם כי הוא חל אך ורק על גוש 155. לפיכך נדחתה תביעת המדינה בגין הפרת ההסכם משנת 1985 ודמי שימוש חוזיים. לאחר מכן התייחס בית המשפט להחזקת הנאשמים בגוש 137. נמצא כי לנתבעים לא היו זכויות היסטוריות בבלוק והחזקתם נבעה מהתרחבות והסגת גבול לאורך השנים. אולם, התנהלות המדינה, שהתאפיינה בשתיקה ואף במתן הרשאה לנאשמים להקים תחנת דלק באזור, הביאה את בית המשפט למסקנה כי המדינה התירה במשתמע לנאשמים להשתמש בקרקע המופקעת בגוש 137. רשות משתמעת זו בוטלה עם הגשת התביעה הנוכחית. בית המשפט קבע כי הנתבעים חויבו לשלם דמי שימוש נאותים בגוש 137, ביחד ולחוד, ממועד הגשת התביעה ועד לפינויים מהקרקע. דמי השימוש השנתיים חושבו לפי 957,522.63 ₪ למתחם C ו-124,613.12 ₪ למתחם A לתקופה משנת 2010 ועד תחילת 2017, וסכומים אלה יצטברו הפרשי הצמדה וריבית עד למועד פסק הדין. ממועד פסק הדין ועד התשלום בפועל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית נוספים כנדרש בחוק. כל צד היה אחראי לשאת בהוצאות המשפטיות שלו.