ו"ע 38465-12-19

תקציר

הערעורים מוגשים על החלטת המשיב לדחות את בקשות המערערים לביטול עסקת מכר של זכות במקרקעין. המערערים הם מייסי, שהיו הקונים על פי הסכם המכר, ופראן, שהיו המוכרים. הסכם המכר נחתם בשנת 2001 אך הזכויות בקרקע לא נרשמו על שם מייסיס ולא נרשמה לטובתם הערת אזהרה. הצדדים להסכם המכר לא דיווחו על העסקה למשיב. מייסיס חי על הקרקע ובנה עליה. בשנת 2015, בעקבות מחלוקת שהתגלעה בין המערערים, רשמה מייסיס הערת אזהרה לטובתם ודיווחה על העסקה למשיב. לאחר מכן הגישו הצדדים תביעה בה הושג הסכם פשרה וקיבלו תוקף של פסק דין. על פי ההסדר, הסכם המכר בוטל, פראן תשלם למייסיס פיצויים ומייסיס תפנה את הקרקע עד 2026. המשיב דחה את הבקשות לביטול עסקת המכר. המשיב טען כי לעסקה שורשים והיא ניתנת לביטול. לדבריו, מדובר במכירה חוזרת המוצגת כביטול לצורך קבלת הטבות מס. מייסיס טענה כי התמורה לא שולמה וההסכם בוטל זמן קצר לאחר חתימתו. פראן טענה כי ההסכם אינו מחייב משום שאין בו שיקול דעת וודאות והמוכרת, פאיזה, לא חתמה עליו ולא היה ייפוי כוח לנאיפה לחתום עליו מטעמה. עוד טענה פראן כי המבנה והמגורים בקרקע היו על פי תצהיר הרשות ולא על פי הסכם המכר. לטענת המערערים, מדובר בביטול של ממש ולא בביטול קנוניה שנועד להתחמק ממס. הוועדה קיבלה את טענות המערערים והמליצה לבטל את החלטת המשיב ולקבל את העררים. הוועדה מצאה כי הסכם המכר לא נכנס לתוקף או בוטל זמן קצר לאחר חתימתו בשל היעדר תמורה וחוסר שיקול דעת וודאות. הוועדה קבעה כי הבנייה והמגורים בקרקע היו על פי תצהיר הרשות ולא על פי הסכם המכר. הוועדה קבעה כי ביטול הסכם המכר היה אמיתי ולא קנוני, וכי מנגנון הפיצוי על פי הסכם הפשרה תומך בטענות המערערים. לפיכך המליצה הוועדה לקבל את העררים ולחייב את המשיב בהוצאות המערערים.