בש"א 1572/98

תקציר

פסק הדין דן בפיטורי עובד שסירב לפרוש בגיל 60, כפי שביקש המעסיק. העובד עבד בחברה משנת 1956 ורצה להמשיך לעבוד. בית הדין בחן את ההסכמים הקיבוציים השונים שנחתמו בין המעסיק לעובדים, ומצא כי למעסיק עומדת הזכות לחייב את העובד לפרוש במסגרת "מסלול פרישה 30-60". בית הדין פירש את ההסכמים ולא מצא סתירה ביניהם, וקבע כי פעולת המעסיק לא הייתה מפלה נשים או נעשתה בחוסר תום לב. כמו כן, בית הדין קבע כי לעובד אין זכות לקבל סעד אכיפה, שכן הכלל בעניין פיטורים עומד בעינו, כי סמכותו של מעסיק לפטר עובד תקפה כל עוד היא נעשית בתום לב ומשיקולים ענייניים. עוד ציינה השופטת כי היענות לבקשת העובד לסעד זמני תשבש את יחסי העבודה ותפגע בתוכנית ההבראה של המעסיק. עוד נטען כי ניתן לפצות את נזקי העובד באופן כספי. לפיכך, בקשתה של העובדת לצו מניעה זמני נדחתה, והיא חויבה לשלם למעסיק הוצאות בסך 2,500 ₪.