ע"א 609/00

תקציר

המשיב מבקש לדחות את ערעורו של המערער, בטענה כי הוגש מחוץ למסגרת הזמן המותרת. לטענת המשיב, יש לחשב את המועד האחרון להגשת ערעור מיום 1.5.2003 - מועד מתן פסק הדין לכאורה למערערת. המערערת מודה בקבלת פסק הדין, אך טוענת כי הוא לא היה מקור חתום כדין, ולכן לא היווה אמצאה תקפה. המערערת טוענת כי פסק הדין שקיבלה היה צילום לא מאושר, ולכן היה צורך לאמת את אמיתותו, דבר שהתעכב בשל שביתת בית המשפט. על בית המשפט לקבוע אם ערעורו של המערער הוגש במועד. התקנות הרלוונטיות מחייבות המצאת צו במסירה אישית, וחתימת המסמך שנמסר כדין. בית המשפט מכיר במסגרת הרגולטורית ובתקדימי העבר המדגישים את חשיבות ההמצאה בתחילת מסגרת הזמן לערעור. נפסק כי דרישת מסמך חתום כדין עדיין רלוונטית, למרות ההתקדמות הטכנולוגית, ומשמשת להבחנה בין ידע קונסטרוקטיבי לידע ממשי. במקרה הנוכחי, קיבל המערער העתק פסק דין בלתי חתום, אשר לדעת בית המשפט אינו מספיק כדי להוות אמצאה תקפה. בית המשפט מציין כי אימות אמיתות פסק הדין אינו צריך להיות באחריות הנמען. מאחר שהמשיבה לא המציאה עותק מאושר, יחושב מועד הערעור מיום שהומצא עותק מאושר, או ממועד סיום שביתת בית המשפט – לפי המוקדם. בנוסף, מאחר שהמערערת הצביעה על כוונתה לערער, האריך בית המשפט את המועד ומצא לנכון בנסיבות העניין. הבקשה לדחייה על הסף נדחית, וכל צד אחראי לשכר טרחתו.