ת"א 67507-03-18

תקציר

התובעים, יורשיו של איברהים חליל אחמד מנסור תים, תבעו את האפוטרופוס לנכסי נפקדים בישראל בדרישה לקבל בחזרה נכסים הרשומים על שמו של תים. הנכסים המדוברים הוקנו לנאשם, שכן תים סווג כנפקד לפי חוק נכסי נפקדים, מעמד שהעביר אוטומטית את נכסיו לאפוטרופוס. התובעים טענו כי תים עזב את ישראל בשנת 1953 לצורך לימודים במצרים ולאחר מכן עבר לירדן, ולכן סיווגו כנפקד – שהוגדר כמי ששהה במדינות אויב או בפלסטין מחוץ לישראל בין השנים 1947 ועד תום מצב החירום – אינו תקף. עוד טענו כי הנכסים לא היו צריכים להיחשב כנכסי נפקדים, שכן לא היה צו ירושה רשמי שהעביר אותם לתים, וכי חוק האזרחות העניק לו אזרחות ישראלית באופן אוטומטי. הנתבע טען כי עזבונו של תים הועבר ליורשיו, כולל תים, עם מות אביו בשנת 1963, וכי הנכסים סווגו כדין כנכסי נפקדים. עוד נטען, כי חוק האזרחות אינו מעניק לתים אזרחות ישראלית באופן אוטומטי וכי התובעים לא הביאו כל ראיה לנוכחותו בישראל לאחר 1948. בית המשפט פסק לטובת הנתבע וקבע כי התובעים לא הביאו ראיות מספיקות להוכיח כי תים עזב את ישראל בשנת 1953. כמו כן, קיבל בית המשפט את טענת הנתבע כי נכסיו של נפטר הופכים אוטומטית לרכושם של יורשיו עם מותם, ללא קשר למתן צו ירושה, וכי חוק האזרחות אינו מעניק לתים אזרחות ישראלית. משכך, דחה בית המשפט את התביעה והורה לתובעים לשלם לנתבע 40,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.