בג"צ 1779/99

תקציר

דעת הרוב של בית המשפט היא כי יש לקבל את בקשת העותרים, ועל המשיב לרשום את פרטי העותרים במרשם האוכלוסין בהתאם לצו האימוץ הזר. בית המשפט קבע כי תפקידו של פקיד הרישום הוא לרשום את מה שהאזרח אומר לו, אלא אם כן הדבר שגוי בעליל, ופרט הרישום המבוקש במקרה זה – ילד עם שתי אימהות – הוא עניין משפטי ולא ביולוגי. מאחר שאין מחלוקת על נכונות הפרטים או על תוקפו של צו האימוץ הזר, על פקיד הרישום לרשום את פרטי העותרים על סמך הצו ומדיניותו הכללית לרישום בצווי אימוץ זרים. החלטה זו, הסביר בית המשפט, עולה בקנה אחד עם העיקרון לפיו ככלל יש להכיר בזכות זרה, כל עוד היא אינה פוגעת בבירור בתקנת הציבור המקומית, ובהחלטות קודמות שהכירו באימוץ זר ובנישואין שנערכו בחו"ל. כמו כן, חוק מרשם האוכלוסין נותן משקל ראייתי לפרטים הרשומים במרשם, אך פקיד הרישום אינו נדרש להכריע בתוקפה של פקודה או תעודה זרה; במקום זאת, הוא רשאי להפנות את האזרח לבית המשפט המתאים לקבלת פסק דין הצהרתי. במקרה זה, סירובו של הקצין לרשום את האימוץ היה בלתי סביר משום שתוקפו של הצו אינו ברור, ואל לו לקצין לבסס את החלטתו על מדיניות הנוגעת ליחסים חד מיניים. במקום זאת, על נושא המשרה להתמקד בנכונות פרטי הרישום, אשר במצב משפטי מורכב זה יש להפנות לבית המשפט המוסמך. לבסוף, הדגיש בית המשפט כי לרישום המבוקש על ידי העותרים השלכות משמעותיות מעבר לשמירת רשומות גרידא, ובמקרה זה הוא כרוך בהכרה באימוץ. לפיכך החליט הרוב כי יש לקבל את העתירה, והמשיב חויב לרשום את פרטי העותרים ולשלם את הוצאות המשפט של העותרים. השופטת א.ר. זועבי התנגדה והייתה דוחה את העתירה, בקובעה כי לקצין צריך להיות שיקול דעת לסרב לרישום במקרים של ספק סביר לגבי נכונות הרישום או תוקפו, במיוחד כאשר לרישום יש ערך ראייתי.