דנ"פ 6875/18

תקציר

בהחלטה זו התחבט בית המשפט בשאלה האם מי שהוגדר כ"ידיד בית המשפט", ובפרט הסנגוריה הציבורית, זכאי להיות "בעל דין" לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, ובכך התיר לו לבקש דיון נוסף. בירור משפטי זה נוגע בסוגיות משמעותיות, תוך איזון בין אופיים החריג של דיונים נוספים לבין סופיות פסקי הדין, תוך התחשבות באינטרסים של הציבור לעומת אלה של הצדדים המעורבים. למרות הנטייה להשיב בחיוב על שאלה מקדמית זו, בחר בית המשפט לעקוף אותה, והתמקד לגופה של הבקשה, שנפסק כי אין בה די. לפי סעיף 30 לחוק בתי המשפט, דיון נוסף מתחייב רק אם החלטת בית המשפט העליון סותרת פסיקות קודמות או כאשר חשיבותו או חידושו של פסק הדין מצדיקים זאת. ההגנה ביקשה לקיים דיון נוסף מתוך הנחה כי המסגרת הנורמטיבית לשימור חפצים שנתפסו בהליך הפלילי אינה מיושמת, דבר המצביע על השלכות משמעותיות על משפטים חוזרים עתידיים. עם זאת, בית המשפט ציין כי סוגיה זו נוגעת למיגור חפצים – עניין שאינו רלוונטי במישרין להליך הנוכחי, בו השבת חפצים כאלה עמדה במוקד. ההגנה אף הסכימה עם תוצאת פסק הדין בסוגיית ההשבה, בהתאם להוראות הפקודה. משכך, סבר בית המשפט כי השאלה המשפטית היא תיאורטית ואינה נוגעת לזכויותיהם של הנוגעים בדבר, ושלל את הצורך בדיון נוסף. בית המשפט הכיר בהיבטים בלתי פתורים הנוגעים למסגרת הנורמטיבית להשמדת כובשים, שעוצבו על ידי פסקי דין קודמים שאינם מהווים תקדים מחייב. בעוד המדינה הצהירה כי לא יוגשו בקשות להשמדת מוצגים בתיקי פשיעה חמורה עד לבירור חקיקתי, בית המשפט הביע את הצורך בפעולה חקיקתית מהירה לפתרון מקיף של סוגיה רלוונטית זו. טענות נוספות של ראדא, בדבר הצדקה לדיון נוסף, נדחו כערעור בלבד, כפי שציין הרשם ג' לובינסקי זיו. לפיכך, הבקשה נדחתה.