רע"ב 2720/14

תקציר

המחלוקת נסובה סביב פרשנותו של סעיף 45(ב) לחוק העונשין והשפעתו על מועד שחרורו של הנאשם שנידון למאסר בשני מקרים שונים. סעיף זה מתייחס למקרים בהם נאשם מקבל עונשי מאסר מרובים ללא כל אינדיקציה מבית המשפט אם עונשים אלה צריכים לרוץ במקביל או במצטבר. על פי הסעיף, במקרים כאלה, הנאשם צריך לרצות רק את העונש הארוך ביותר. לטענת המבקש, מדובר בעונש המאסר הארוך מבין השניים, שמשמעותו במקרה מאסר שני של 10 חודשים, ויש לשחררו עם ריצוי עונש זה. המשיב, לעומת זאת, טוען כי יש להתחשב בגורמים נוספים, שכן עצם השוואת משך המאסר עלולה להוביל לתוצאות בלתי הגיוניות. בית המשפט מסכים עם פרשנותו של המשיב ומציין כי הסעיף נועד לתת מענה למצבים בהם קיימת חפיפה קונקרטית בין תקופות המאסר ואין לעשות בו שימוש לקיצור העונש הראשון. במקרה הנוכחי, העונש השני, שהוטל לאחר הראשון, כלל ניכוי של ימי השהות של הנאשם במעצר, מה שהביא לחפיפה של חודשיים עם העונש הראשון. השופט במקרה השני, שהיה מודע לעונש הראשון, בחר במתכוון שלא להורות על עונשים מצטברים, ובמקום זאת בחר בחפיפה חלקית. החלטה זו הייתה נתונה לשיקול דעתו של השופט ולא הסמיכה אותו לשנות את גזר הדין הראשון. משכך, פרשנותו של המבקש, אשר למעשה תקצר את המשפט הראשון, אינה תקפה. כמו כן, בית המשפט מדגיש כי כל שינוי בגזר הדין הראשון צריך להיעשות באמצעות הליכי ערעור ראויים ולא ניתן להשיגו באמצעות הסכמה או הסכמות בין הצדדים. פרשנותו של המשיב לסעיף 45(ב) מתקבלת אפוא, ובקשת רשות הערעור נדחית מאחר שלא נגרם לה כל עוול. פסק הדין מכיר גם בטעות שעשו אנשי שב"ס במסירת מועד השחרור לנאשם, אך קובע כי אין בכך כדי לשנות את הניתוח המשפטי. לבסוף, בית המשפט מציין כי החלטתו מוגבלת לנסיבות הספציפיות של המקרה ואינה מספקת ניתוח מקיף של סעיף 45 לחוק העונשין, מה שמשאיר מקום לבירורים נוספים במקרים עתידיים.