ע"א 391/78

תקציר

המקרה נסוב סביב תביעתו של חייל משוחרר לקבלת הטבות לפי חוק הנכות (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959, בשל מחלת נפש שהפכה אותו לנכה. קצין התגמולים דחה את תביעתו וטען כי המחלה הייתה קיימת לפני השירות הצבאי. אולם, ועדת הערר הפכה החלטה זו והכירה בזכותו של החייל לתבוע. קצין התגמולים ערער, מה שהוביל לפסק דין זה. השופט, השופט חיים כהן, אישר את החלטת ועדת הערר. הוא הדגיש כי הוועדה יכולה להסיק באופן סביר על קשר סיבתי בין מחלת הנפש של החייל לבין שירותו הצבאי, במיוחד בהתחשב בנסיבות שירותו בשדה תעופה קדמי במלחמת יום הכיפורים. כהן הדגיש כי יש לכבד את תפקידה של ועדת הערר בבחינת שאלות רפואיות ובקביעת העובדות. השופט אשר, בהתנגדותו, סבר כי החלטת הרוב מבוססת על השערות ולא על ראיות עובדתיות. אשר הדגיש כי המשיב לא הביא ראיות לכך ששירותו הצבאי גרם ללחץ וחרדה, דבר חיוני לביסוס קשר סיבתי בין המחלה לבין שירותו. במקום זאת, ההחלטה הושפעה מאמפתיה למצבו של החייל. השופט שופס החמישי אימץ את התוצאה שהציע השופט כהן, תוך שהוא מדגיש כי מחלתו של החייל אירעה במהלך שירותו בנסיבות חריגות. בית ה' הגיע למסקנה כי החלטת ועדת הערר לקבוע קשר סיבתי משפטי הייתה מוצדקת, ועל כן יש לדחות את הערר. בסופו של דבר, החליט בית המשפט ברוב דעות לדחות את ערעורו של קצין התגמולים ולקיים את החלטת ועדת הערר ולאפשר את תביעת החייל לקבלת הטבות.