ד"נ 14/65

תקציר

פסק הדין, המתבסס על הדין הישראלי, נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לשומת המס של המערער. פקיד השומה פסל את דיווחיו של המערער, בחשד להשמטת הכנסות בשל ניהול ספרים שלא כדין. על פי החוק, הדבר איפשר לפקיד השומה להעריך את המערער לפי מיטב שיקול דעתו. נושא המשרה הגדיל את המחזור המוצהר ואת הרווח הגולמי ב-10% וב-12%, בהתאמה, דבר שבית המשפט המחוזי אישר באופן חלקי. בית המשפט העליון, בהחלטת רוב, אישר גם הוא את הגידול של 10% במחזור, אך לא אישר את העלייה של 12% ברווח הגולמי. פסק הדין עורר דיון נוסף, בהוראת נשיאת בית המשפט העליון, כדי לדון בשאלה האם פקיד השומה יכול לבסס את הערכתו על ניחושים והשערות. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט כהן, קבעה כי לפקיד השומה היה בסיס ראייתי לתוספת להכנסה המוצהרת, ושיעור התוספת היה סביר. כהן טען כי לשיקוליו של פקיד השומה צריכות להיות ראיות, אם כי לא בהכרח ראיות ישירות, שיגבו אותם. ניחושים והשערות, אף שהם נמנעים במידת האפשר, עשויים להיות בלתי נמנעים במקרים נדירים, ואל לו לבית המשפט להחליף את הניחושים שלו בניחושים של פקיד השומה. השופט ויתקון, שתמך גם הוא בהחלטת הרוב, הוסיף כי פקיד השומה ואנשיו הם בעלי מומחיות וניסיון לבצע אומדנים מושכלים, אם כי עדיין עליהם לשקול נתונים אובייקטיביים זמינים. דעת המיעוט, שניתנה על ידי השופט לנדוי, עמדה על כך ששיקול דעתו של פקיד השומה לעולם לא צריך להתבסס רק על ניחושים והשערות, ותמיד צריך להיות בסיס ראייתי כלשהו. לנדוי והשופט ברנזון הביעו חשש כי החלטת הרוב עלולה לעודד שומות שרירותיות ולהרתיע פקידי מס מעריכת חקירות יסודיות. בסופו של דבר, אישר בית המשפט העליון, בדעת רוב, את פסק הדין, ואישר את הגידול של 10% במחזור המערער. כן חויב המערער בהוצאות פקיד השומה בגין המשך הדיון, בסך 1,000 ל"י.