עע"מ 9130/11

תקציר

במקרה דנן, עתירת המערערים נדחתה בשל שיהוי משמעותי בהגשה, שלא לווה בבקשות להארכה. המערערים, ובראשם סויסה, לא ערערו משפטית על הליכי הגבייה המנהליים של העירייה עד שנת 2008, למרות משא ומתן מוקדם יותר ותביעות אזרחיות בשנים 2004-2005. הסכם פשרה שהושג בין הצדדים הוגדר כבלתי מחייב בשל היעדר אישורים נדרשים ממועצת העיר ומשר הפנים, וסעיפים ספציפיים שללו כל הודאה בנוגע לתביעות של מי מהצדדים. ערכאת הערעור ציינה כי המערערים לא הוכיחו זכאות לפטור ממס לפי סעיף 330 לפקודת העיריות, המחייב הודעה לעירייה והוכחת אי כשירות הנכס למגורים. ראיות, כולל שימוש מתמשך במים, הצביעו על כך שהנכס עדיין תפוס. הגנת ההתיישנות שהעלו המערערים לא הייתה מספקת, שכן היא לא נטענה מיד, דבר המצביע על רשלנות פרוצדורלית. בית המשפט הניח כי העיכוב לא היה מוצדק גם כאשר משא ומתן קודם הסתיים בשנת 2005. יתר על כן, בית המשפט תהה האם היה צריך להתחיל בהשגות ועררים ולא בעתירות מנהליות, אך בסופו של דבר לא שינה את ההליך במקרה זה. פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים התקבל, ללא שינויים בפסיקה בעניין הפרשי הצמדה וחיובי ריבית. פסק הדין אמנם מציע סגירה בחזית המשפטית, אך מותיר פתח להסדר הוגן בין הצדדים מבלי להטיל עלויות נוספות.