דב"ע מט/102 - 0

תקציר

המקרה סובב סביב עקרת בית שערערה על דחיית תביעתה לקצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי. הסירוב התבסס על כך שהיא לא עמדה בתנאי הזכאות. המערערת הוערכה תחילה כנכה בשיעור של 74% בשנת 1983, אך בעקבות בקשה להערכה חוזרת בשנת 1987 הוגדלה נכותה ל-75%. המערער, שמלאו לו 60 בשנת 1987, ביקש קצבת זקנה, אך נדחה בשל אי עמידה בתקופת האכשרה הנדרשת בסעיף 15 לחוק הביטוח הלאומי. החוק קובע כי אדם היה מבוטח במשך 60 חודשים בעשר השנים האחרונות שקדמו לזכאותו לקצבה. המערערת טענה כי יש לבטל את ההחלטה משום שהיא נובעת מפרשנות שגויה של החוק והתקנות וביקשה מבית המשפט להפעיל את שיקול דעתו להעניק לה את הקצבה מטעמי צדק. עם זאת, בית המשפט אישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, והדגיש כי למוסד לביטוח לאומי סמכות מוגבלת להעניק סעד מטעמי צדק על פי התקנות הקיימות, שאינן מכסות את מצבו של המערער. יתר על כן, בית המשפט לא מצא הצדקה להתערב בתכנית החקיקתית המקנה זכויות לעקרות בית מסוימות תוך קביעת תנאי זכאות. בית המשפט הכיר בעוול שנגרם למערערת, אך הדגיש כי היא כבולה לחוקים ולתקנות הקיימים. עוד צוין כי התקנות אושרו על ידי ועדת הכנסת, מה שהופך אותן לסבירות וקשות לערעור. לבסוף, הזכיר בית המשפט תיקון חדש לתקנות שיכול היה להיטיב עם המערערת אילו הגיעה לגיל 60 לאחר דצמבר 1987, אך מאחר שנולדה באוקטובר 1987, שינוי זה לא חל עליה. למרבה הצער, בית המשפט הגיע למסקנה כי אין לו בסיס חוקי להעניק למערער קצבת זקנה ולכן דחה את הערעור.