ע"א 80/92

תקציר

פסק הדין דוחה את הערעור על תביעת הפינוי, ומאשר את החלטת בית משפט השלום בטבריה. היא גם מבטלת את חובת המערערים לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין למשיבים. תביעתם הכספית של המערערים לתשלום דמי שכירות מתקבלת בחלקה, ומורה למשיבה מס' 1 לשלם דמי שכירות מיולי 1983 עד אפריל 1990 בתשלומים חודשיים כמפורט להלן. המשיבים נדרשים לשלם למערערים את הוצאות המשפט ואת שכר טרחת עורכי הדין ביחד ולחוד. עניינו של תיק נסוב סביב הסכם חכירה לחלקת מקרקעין בנצרת, שנחתם בשנת 1970 בין אביהם המנוח של המערערים לבין המשיב מס' 1. לאחר פטירת האב ירשו בניו (המערערים) את הנכס וביקשו לפנות את המשיב מס' 1 בגין הפרות לכאורה של תנאי השכירות, לרבות בנייה בלתי מורשית, העברת זכויות שכירות למשיב מס' 2 ואי תשלום דמי שכירות. בית משפט קמא דחה את תביעת הפינוי, והוביל את המערערים לערער. עם זאת, פסק הדין מסכים עם דחיית בית משפט קמא, בעיקר בשל היעדר הוראות מפורשות בהסכם השכירות שיאפשרו פינוי בגין ההפרות הנטענות. כן נמתחה ביקורת על התנהלות המערערים ועל העיכובים במימוש זכויותיהם. באשר לתביעה הכספית לדמי שכירות, מסכים פסק הדין כי המערערים זכאים לקבל דמי שכירות בגין שבע השנים שקדמו לתביעה. היא מחשבת את דמי השכירות המגיעים, בשים לב להעלאות דמי השכירות המחייבים וקובעת את הסכום שהמשיבה מס' 1 חייבת למערערים. השופטים מביעים את מורת רוחם מהתוצאה, שלכאורה מכשירה את הפרות השוכר ומותירה את המשכירים ללא סעד ראוי. עם זאת, הם כבולים לפסיקות קודמות של בית המשפט העליון בנוגע לפרשנות חוק הגנת הדייר.