בג"צ 769/02

תקציר

בית המשפט התייחס לחוקיותה של מדיניות הסיכולים הממוקדים של ישראל בתגובה לאיומי טרור, ובחן האם שיטה זו עולה בקנה אחד עם המשפט ההומניטארי הבינלאומי. בית המשפט ציין כי מאז שנת 2000 נפלו אזרחים ישראלים רבים קורבן להתקפות טרור, מה שגרם לישראל לנקוט אמצעים צבאיים הנשלטים על ידי דיני העימות המזוין, הכפופים למשפט הבינלאומי. פסק הדין הכיר בכך שסיכולים ממוקדים עשויים להיות חוקיים בנסיבות מסוימות, תוך הבחנה בין "לוחמים" לבין "אזרחים הנוטלים חלק ישיר במעשי האיבה". טרוריסטים אינם נהנים מזכויות של לוחמים חוקיים מאחר שאינם מצייתים לאמנות המלחמה, ואין לראות בהם אזרחים הזוכים להגנה מלאה בשל מעורבותם הפעילה במעשי האיבה. בית המשפט הדגיש כי סיכולים ממוקדים צריכים לעמוד בעקרון המידתיות, ולהבטיח שהפגיעה באזרחים תעלה בקנה אחד עם היתרון הצבאי שהושג. היא גם דרשה לעשות מאמצים לעצור ולא להרוג, ולמזער את הנזק האגבי. הביקורת השיפוטית על פעולות אלה צריכה להיות יסודית ואובייקטיבית, עם הערכות בדיעבד המבטיחות עמידה בסטנדרטים בינלאומיים. בית המשפט אמנם לא הכיר בקטגוריה שלישית של "לוחמים בלתי חוקיים", אך הדגיש פרשנות דינמית של החוקים הקיימים כדי להתאים למציאות חדשה, ודחה אישור גורף או איסור על סיכולים ממוקדים. יש לבחון כל מקרה לגופו, תוך הקפדה על צעדים העולים בקנה אחד עם המשפט הבינלאומי המנהגי ועם זכויות האדם הבסיסיות, תוך מתן אפשרות לישראל להגן על אזרחיה במסגרת משפטית.