עמ"ש 46860-11-15

תקציר

הערעור התקבל בחלקו, נדחה חלקית והתקבל בחלקו. בית המשפט קבע, כי בן הזוג לשעבר של המשיב לא יהיה זכאי לחלק מקצבת הפרישה של המערערת אם זו תשולם למערער בשל פרישה מוקדמת מטעמי בריאות. תביעת המשיב לחלק מהפנסיה תחל רק מיום הגעת המערערת לגיל הפרישה הסטטוטורי. יתר פסק דינו של בית משפט קמא נותר על כנו. השופטים חלקו על פרשנות חוק חלוקת חיסכון לפנסיה. השופטת דברת קבעה כי תכלית החוק – לקבוע הסדרים ליישום ולאכיפה של חלוקת החיסכון הפנסיוני – נותרה בעינה, וכי ההוראות המהותיות של החוק והפסיקה עולות בקנה אחד עמו. לדברי דברת, זכותו של בן הזוג לשעבר לחלק מכספי הפנסיה לא נשללה באופן מהותי, וניתן היה לגבותה באמצעים משפטיים אחרים. גם השופט ואגו סבר כי כוונת המחוקק היא ליצור מנגנון יישום נוח, אך נוסחו הנוכחי של החוק אינו מאפשר פרשנות שונה. החוק, לדעתם, העניק לבן הזוג לשעבר את הזכות להחליט אם לרשום את פסק הדין אצל הגוף המשלם, מה שיגרור את תחולתן של כל הוראות החוק, לרבות המגבלות על קבלת כספים במקרה של פרישה מוקדמת מסיבות בריאותיות. השופט עדן חלק על כך, וטען כי הוראות החוק, לרבות סעיף 14(ב)(2), הן מהותיות ולא ניתן להתנות אותן על ידי מי מהצדדים ללא הסכמת שניהם. הם הדגישו כי תכלית החוק, כהגדרתה בסעיף 1, אינה הבסיס היחיד לפרשנות הוראותיו. לטענת עדן, האפשרות היחידה של בן הזוג לשעבר להעביר תשלום ישירות מהגוף המשלם הייתה לרשום את פסק הדין, וכל דרך הוצאה לפועל אחרת תשלול את הזכויות הקבועות בפסק הדין. כל שלושת השופטים הסכימו כי החוק אינו מאפשר לאף אחד מהצדדים להתנות בנפרד, וכי כל התניה יכולה להיעשות רק בהסכמת שני בני הזוג. עוד הסכימו כי קביעת השכר לצורך חישובים צריכה לחול רטרואקטיבית, וכי אף אחד מהצדדים לא יחויב בהוצאות בגין הערעור.