ע"א 1196/11

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק במנגנון הפרוצדורלי המתאים לערעור על פסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשנת 2010. פסק הדין התייחס לסכסוך ארוך שנים בין מושב עובדים לבין חלק מחבריו בעבר ובהווה בנוגע להתחשבנות פנימית של הוצאות מימון בשתי שנים מאזניות: 1982-83 ו-1983-84. הסכסוך המקורי נפתר באמצעות הליכי בוררות, שהסתיימו בפסק בוררות סופי המחייב חישוב מחדש של הוצאות המימון. עם זאת, התגלעו חילוקי דעות בנוגע ליישום פסק זה, שהובילו להליך נפרד בבית המשפט המחוזי בשנת 1999. הליך זה נועד להוציא לפועל את פסק הבוררות ולמנות לשם כך כונס נכסים. התיק עבר תפניות שונות, לרבות מינוי מומחה בהוראת בית המשפט, ובסופו של דבר הוציא בית המשפט המחוזי פסק דין המאשר חישוב שהגיש המומחה. המושב ערער על פסק דין זה, והיה על בית המשפט לקבוע האם יש לדון בערעור זה כערעור בזכות או כערעור ברשות. לאחר ששקל את טענות הצדדים, הגיע בית המשפט למסקנה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי קשור באופן מהותי לענייני בוררות ויש לסווגו כ"החלטת בית המשפט לפי חוק הבוררות". לכן, ערעור עליה דרש רשות, שהמושב לא ביקש. לפיכך, הערעור נדחה. כמו כן, דחה בית המשפט גם ערעורים נגדיים שהגישו המשיבים, שגם הם לא הוגשו כבקשות רשות ערעור. בפסק הדין הודגש כי פסק הבוררות הסופי נותר ביסוד ההתדיינות וכי ההליך בבית המשפט המחוזי נועד לאכוף אותו. הנה כי כן, מסגרות פרוצדורליות והדין המהותי החל לא היוו גורמים מכריעים במקרה זה. במקום זאת, הקשר המהותי החזק בין ההליך לבין מוסד הבוררות היה חיוני. עוד ציין בית המשפט כי התרת ערעור על זכות במקרה זה תוביל למצב לא עקבי שבו החלטה המאשרת פסק בוררות טעונה רשות ואילו החלטה על ביצועה עשויה שלא לבצע. לבסוף, השופט הורה על דחיית הערעור והערעור שכנגד ועודד את הצדדים לנהל דיאלוג בנוגע להארכה אפשרית של המועדים להגשת ערעורים, בהתחשב בכך שכל הצדדים טעו בסיווג ההליך.