ע"א 733/68

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור על צו פינוי. התיק סובב סביב דירה ששכרה אם, שנישאה מאוחר יותר ועזבה את הדירה, והותירה את בתה הצעירה וחתנה המתגוררים בדירה. המשכיר הגיש תביעה לפינוי הנכס, ובתי המשפט פסקו לטובתם ואישרו את פינוי המערערים – השוכרת המקורית, בתה וחתנה. השאלה המרכזית הייתה האם היה זיהוי של רכוש, אשר תלוי בכוונות הצדדים בעת החכירה. הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי קבעו כי זכותה של הבת להתגורר בדירה אינה שוות ערך או עצמאית מזכותה של האם, ומשכך היא אינה דיירת מוגנת. בית המשפט העליון הסכים והדגיש כי מדובר בשאלה עובדתית שמוטב להכריע בה השופט ששמע את העדות. בנוסף, בית המשפט מצא כי עזיבתה של האם לא נבעה מנטישת בתה אלא מנישואיה והמעבר לדירת בעלה. המערערים ביקשו גם סעד מן היושר, אשר נדחה מאחר שלא מדובר בהפרת תנאי החכירה אלא בהיעדר הגנה משפטית על הבת. פסק הדין דן גם במושג המשפט העברי של "הזדהות חזקה" ובסעיף 18(ב) לחוק הגנת הדייר, התשט"ו-1955, המתייחס לדיירים המפסיקים לאכלס דירה. בית המשפט הגיע למסקנה כי אין טעם בערעור והסכים לדחותו, תוך שהוא מורה למערערים לשלם את הוצאות המשיב.