ע"פ 395/75

תקציר

בעניינו של מיכאל צור, הואשם המערער, שמילא תפקידים בכירים במשק הציבורי בישראל, לרבות כמנכ"ל החברה לישראל בע"מ, בשורה של עבירות חמורות של מרמה, מעילה ושוחד. במהלך כהונתו עסק צור בפעילות פיננסית בלתי חוקית עם ד"ר טיבור רוזנבאום, שגופיו הבנקאיים והעסקיים קרסו בשנת 1974 וחשפו את עסקיהם החשאיים והבלתי חוקיים שהניבו לצור רווחים אישיים משמעותיים. פעולות אלה כללו עסקאות הונאה ומניפולציה של כספי החברה ללא ידיעת גופים ממשלתיים. בתום חקירה מעמיקה הודה צור בעבירות, שכללו העברות בלתי מורשות וגניבות בהיקף של מיליוני דולרים. בית המשפט המחוזי גזר עליו 15 שנות מאסר במצטבר. צור ערער על גזר הדין, וטען להקלה בעונשו בשל הודאתו ומאמציו להחזיר חלק מהכספים שהופקעו. עם זאת, בית המשפט העליון, אף שהכיר בהשבתו החלקית ובהודאתו, הדגיש את חומרת מעשיו, שהכתימו את המוניטין הבינלאומי של ישראל והפרו את אמון הציבור. השופט לנדוי הדגיש כי יש צורך בענישה חמורה כדי לשמור על שלטון החוק ולהרתיע מפני עבירות דומות, ודחה את הערעור תוך ציון הנסיבות הייחודיות וההשלכות הרחבות יותר של המקרה. לעומת זאת, השופט ח' כהן הביע אהדה מסוימת להודאתו של צור ולמעשיו המתקנים, והציע גישה מקלה יותר עם אפשרות לקנס כספי, אך דעת הרוב אישרה את גזר הדין המקורי והדגישה את חשיבותה של עמדת הרתעה חזקה מפני שחיתות בשירות הציבורי. למרות חילוקי הדעות בנוגע לעונש, בית המשפט הדגיש היטב את הצורך בטוהר המידות בתפקידים ציבוריים והגיע למסקנה כי העונש שהוטל מוצדק בהתחשב בהיקפם ובהשפעתם חסרי התקדים של פשעיו של צור.