דנ"פ 5852/10

תקציר

פסק הדין דן בדיון השיפוטי בנוגע לשימוש ולקבילות של ראיות שנאספו על ידי ועדות חקירה פנימיות בחקירות פליליות, ומתמקד במיוחד בהקשר המשפטי הישראלי. השופטת א' ארבל מצטרפת לחוות דעתם של הנשיאה ד' ביניש והשופט א' א' לוי, ומדגישה את ההשלכות החוקתיות הקשורות לראיות שנאספו בתרחישים כאלה, כפי שהותוו במקרים קודמים כמו יששכרוב. הכרעת הדין מדגישה את ההבחנה בין שלב החקירה, שמטרתו לגבש תמונה עובדתית מלאה, לבין שלב קביעת האשמה, שבו הראיות נבחנות על פי נורמות משפטיות. היא מכירה במתח המובנה בין איסוף נתוני חקירה מקיפים לבין הגנה על זכויות הפרט במהלך ההליך המשפטי. יש דיון בשאלה האם יש להחיל את דוקטרינת הפסילה השיפוטית לפני הגשת כתב אישום, ולאפשר נקיטת אמצעי מניעה משפטיים להגנה על זכויות הפרט בחקירות. חלק מהשופטים מזהירים מפני הכרה בחיסיון בחקירות פנימיות של ועדות, ורומזים כי הדבר עלול להרתיע שיתוף פעולה אמיתי ולפגוע בעשיית צדק. פסק הדין מכיר במורכבות של איזון בין חקירות פליליות יעילות לבין שמירה על זכויות להליך הוגן, ומציע כי שיקולים חוקתיים חייבים להתאים את עצמם לנופים משפטיים משתנים. בעיקרו של דבר, לצד ההכרה בצורך לאסוף ראיות באופן מקיף, קיימת גם התעקשות להגן על זכויות הפרט מפני הפרות אפשריות במהלך הליך זה. פסק הדין מסתיים בקבלת ערעורים מסוימים תוך שימת דגש על שיקולי הגינות סטטוטוריים ופרוצדורליים בהליכים שיפוטיים.