בג"צ 665/79

תקציר

פסק הדין נסוב סביב עתירה שהגיש בכיר במשרד התחבורה, המכונה העותר, נגד היועץ המשפטי לממשלה. בעתירה נטען כי המפקח הארצי על התחבורה ושניים מפקודיו קשרו קשר להונות את המדינה באמצעות הגשת דוחות הוצאות כוזבים בגין נסיעות שלא ביצעו בפועל. לטענת העותר, שלושת הבכירים נהגו לנסוע יחד באופן קבוע, אך כל אחד מהם הגיש דוחות פרטניים כאילו נסעו בנפרד, בטענה להוצאות במרמה. נפתחה חקירה בנושא, כאשר שניים מהגורמים הודו במיוחס להם, בעוד המפקח הארצי הכחיש כל עבירה שיטתית. התיק הועבר לפרקליטות המדינה, מה שהוביל להתלבטות ממושכת האם להגיש כתב אישום פלילי או להסתפק בהליך משמעתי. היועץ המשפטי לממשלה החליט על כך, תוך ציון מספר נימוקים, ובהם עוצמת הראיות ועמדתו המוטה של העותר. העותר ביקש לחייב את היועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב אישום פלילי, אך בית המשפט פסק לטובת שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בעניינים אלה, כל עוד ההחלטה לא התקבלה בחוסר תום לב. השופטים הדגישו כי תפקידו של בית המשפט אינו להתערב בקביעות היועץ המשפטי לממשלה בנוגע להליכים פליליים, במיוחד כאשר הן מבוססות על טעמים סבירים. השופט מ' שמגר הדגיש את הצורך לנקוט פעולה נחרצת נגד עובדי ציבור המבצעים תרמית מסוג זה, תוך שהוא מכיר בכך שהחלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין פלילי במקרה זה הייתה סבירה. השופט מ' בייסקי הצטרף לפסק דינו של השופט ויתקון, והדגיש את תפקידו המצומצם של בית המשפט בהתערבותו במקרים כאלה. השופטים גם הביעו חשש מההשלכות הרחבות יותר של הסוגיה, קרי הקצאת "קילומטראז'" לעובדי ציבור מסוימים, העלולה לתרום לשחיתות ולתפיסה מעוותת של המקובל מבחינה משפטית. הם הציעו לבחון מחדש את כל הנושא כדי להבטיח את אמון הציבור בשירות המדינה. למרות חששות אלה, החליט בית המשפט לבטל את הצו המותנה ופסק נגד בקשת העותר לחייב באישום פלילי, תוך שימת דגש על שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה במקרים כאלה.