עמ"ש 3405-09-14

תקציר

הערעור מערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הדוחה טענת המערערת, האם, כי היא הבעלים האמיתי של דירה הרשומה על שם בתה, המשיב. בית המשפט המחוזי סירב לפסוק לטובת האם, למרות שהדירה נרכשה מכספה של האם, משום שהמשיבה המציאה מסמכים המעידים על בעלות חוקית על שמה. האם טענה כי המשיב רכש עבורה את הדירה בנאמנות, אך בית המשפט המחוזי לא מצא כל ראיה לכך, וכי עדותה של האם אינה אמינה. שופט בית המשפט העליון, חגי ברנר, פסק לטובת האם וקבע כי בית המשפט המחוזי שגה בהערכת הראיות. השופט ברנר ציין כי לבית המשפט של הערכאה הראשונה אין יתרון על ערכאת הערעור בהסקת מסקנות מהראיות, והתערבות מקובלת יותר במקרים כאלה. פסק הדין לא נתן משקל לראיות משמעותיות התומכות בטענת האם, ותחת זאת התמקד באופן בלתי ראוי במסמכי הבעלות של המשיבה. השופט ברנר פירט מספר ראיות התומכות בטענת האם, ובהן מסמך חתום על ידי בעלה של המשיבה המכיר בבעלות האם על הדירה, שיחה מוקלטת בה הודה המשיב בבעלות האם, מיילים המאשרים את גרסת האם לאירועים, ועדויות של מספר עדים התומכים בטענות האם. חשוב לציין כי הימנעותה של המשיבה מלזמן את בעלה להעיד פעלה נגדה, שכן הוא היה עד מפתח. בית המשפט מצא כי המשיבה לקחה בערמומיות את כספי אמה שיועדו לרכישת הדירה ורשמה את הדירה על שמה, לרבות נטילת משכנתא על שמה. השופט ברנר הגיע למסקנה כי האם היא הבעלים האמיתי של הדירה, והציע לעמיתיו להניח בצד את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לקבל את תביעת האם ולהורות למשיבה להשיב את הכספים ששולמו על פי פסק הדין, בצירוף ריבית. עוד הציעה השופטת לפסוק לאם הוצאות בשתי הערכאות.