ת"א 1176/09

תקציר

התובעים, משרד עורכי דין, ביקשו לקבל בחזרה שכר טרחת עורך דין מהנתבע, שילוח, על בסיס הסכם שכר טרחה שנחתם עם אלי ארוך. התובעים ייצגו את ארוך בסכסוך כספי עם כלל. ההסכם זיכה את התובעים ב-23.5% מכל סכום שנפסק לארוך. התובעים תבעו את ארוך על הוצאות משפט שלא שולמו וזכו. בינתיים, שילוח וארוך הסתכסכו. שילוח טען כי ארוך סירב לחלוק עמו את הפרס. שילוח עשה אז עסקה עם כלל כדי לספק לה מידע שיסייע לכלל לבטל את פסק הבוררות תמורת תגמול כספי גדול. הדבר הוביל את התובעים לטעון כי שילוח היה שותפו של ארוך ולכן מחויב להסכם שכר הטרחה וכן כי פעל בחוסר תום לב והיה חייב בתשלום לתובעים מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט. שילוח הכחיש את הטענות. בית המשפט קבע כי התובעים לא הצליחו להוכיח קיומה של זכות לכאורה להבראה. לא נמצאה כל ראיה לכך ששילוח היה שותפו של ארוך. סיועו של שילוח לארוך והאינטרס הכלכלי שלו בתוצאות ההתדיינות לא הפכו אותו לשותף. יתר על כן, טענת התובעים כי שילוח היה מחויב להסכם שכר הטרחה שנחתם עם ארוך נכשלה אף היא, משום ששילוח לא היה צד להסכם ולא שותפו של ארוך. גם הטענה כי הסכמתו של שילוח לקבל את חלקו בפסק הבוררות רק לאחר תשלום שכר טרחת התובעים מרמזת על התחייבות לשלם לתובעים נכשלה. זכותם של התובעים לשכר טרחה נבעה מההסכם שלהם עם ארוך, ולא מההתנהלות של שילוח עם כלל. התביעה לעשיית עושר ולא במשפט נדחתה משום שלא עלה בקנה אחד עם התובעים לטעון כי שילוח חויב לשלם להם על סמך הסכם עם ארוך, תוך שהם טוענים גם כי ההסכם עם ארוך אינו רלוונטי. לבסוף, קבע בית המשפט כי גם אם שילוח פעל בחוסר תום לב, התובעים לא הגישו תביעה לאחריות נזיקית, וממילא כבר פוצו אותם בגין הזמן שבילו בתיק באמצעות פסיקתם נגד ארוך. מאחר שהתובעים לא הצליחו לבסס זכות לכאורה, נדחתה הבקשה לצו מניעה זמני שימנע משילוח לקבל את חלקו בפסק הבוררות. התובעים חויבו לשלם את אגרות בית המשפט המתאימות ואת הוצאות הבקשה לשילוח, שייקבעו בהליך העיקרי.