ע"א 7791/19

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את ערעורו של המערער, שלא הגיש תביעה אזרחית בתוך שבע שנות ההתיישנות הקבועות בסעיפים 5 ו-6 לחוק ההתיישנות. המערערת טענה כי תקופת ההתיישנות צריכה לחול מהמועד בו גילו את מלוא היקף נזקם, אשר לטענתם היה רק עם השלמת קיר תמך שנאלצו לבנות. עם זאת, השופטים הסכימו עם המשיבים כי למערערת סמכות תביעה משמעותית להגיש תביעה במועד מוקדם יותר, כפי שמעידים התכתבויותיהם הקודמות ופעולותיהם המפרטות את הנזק שנגרם מעבודות הפיתוח של המשיבים. השופטים דחו גם את ניסיונותיהם של המערערים לאפיין את תביעתם כ"טענת סדוק", אשר הייתה נופלת תחת הוראות חוק שונות, וציינו כי התביעה למעשה חסומה בזמן לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, שכן חלפו למעלה מעשר שנים מאז התרחש הנזק. זאת ועוד, השופטים ציינו כי תביעת המערערת הוגשה לבית המשפט המחוזי, אשר לא הייתה לו סמכות עניינית בסכסוך השימוש בקרקע, והמליצו לבתי המשפט לבחון באופן יזום את סמכותם בתביעות. משכך, נדחה הערעור, והמערערת חויבה בהוצאות המשיבים.