ע"א 191/87

תקציר

בפסק דין זה, על בית המשפט לקבוע את הבעלות בדירה שנרכשה במשותף על ידי בני זוג במהלך נישואיהם. המערערת, שיזמה את רכישת הדירה ומימנה את מרביתה, טוענת לבעלות בלעדית לאחר שנישואי בני הזוג נמצאו פסולים. המשיב, אשר תרם למחיר הרכישה באמצעות תשלומי מזונות, טוען כי הדירה צריכה להיות בבעלות משותפת על בסיס הסכמתם וכוונתם המשותפת. השופטת בוחנת בהרחבה את העובדות, ומכירה בנסיבותיהם הייחודיות של בני הזוג: נישואיהם למען לידתו הקרובה של המערער, פרידתו לאחר מכן ומערכת היחסים המתוחה. טענת המערערת כי היא מימנה את הדירה בלבד אינה נתמכת בראיות מספיקות. השופט מדגיש את חוסר יכולתה של המערערת להוכיח את הסכום המדויק שתרמה לעומת הכספים שהתקבלו מהמשיב. כמו כן, רישום הדירה בשני השמות, אף שהוא מושפע מהאמונה המוטעית כי הם נשואים, משמש כהסכם רכישה משותף. מקרה זה שונה משותפות טיפוסית בין בני זוג, שכן הנכס נרכש במשותף באמצעות הסכם מודע, ומייתר את הצורך בחזקת כוונה משותפת. השופט מכיר בטענת המערער כי המשיב לא קיים את סיום העסקה בכך שלא תרם באופן שווה למחיר הרכישה. עם זאת, תשלומי המזונות של המשיב, אף שלא רק בגין רכישת הדירה, אכן תרמו לכך, כפי שעולה מהצהרותיו של המערער עצמו בתביעות מזונות. בסופו של דבר, השופט קובע כי נוצר שיתוף פעולה לרכישת הדירה, כאשר לשני הצדדים יש כוונה משותפת לתרום למאגר כספי משותף לרכישתה. מאחר שהמערערת לא הביאה ראיות הסותרות את חזקת השוויון בחלקים, השופט מחליט כי כל צד זכאי לחלק שווה בדירה. הערעור שהגישה המערערת נדחה, אפוא, והערעור שכנגד בדבר היעדר הוצאות שנפסקו למשיב מתקבל. למשיב נפסקות הוצאות בסך 2,000 ₪, בתוספת ריבית והצמדה ממועד פסק הדין ועד לתשלום.