דנ"פ 2245/05

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לעתירה לדיון נוסף בפסיקה קודמת של בית המשפט העליון בנוגע לפרשנותו של סעיף 203א(א) לחוק העונשין, שעניינו עבירת תיווך בסחר בבני אדם לזנות. המחלוקת העיקרית נסובה סביב השאלה האם עבירת הסחר בתיווך מחייבת נוכחות של תמורה, כגון כסף או טובות הנאה, כדי להשלים את העבירה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שהתבסס על דעת הרוב של השופטים י' כהן וי' דר, הרשיע את המבקש, ליאוניד בורשטיין, בשני סעיפים של גישור בסחר בבני אדם, למרות שלא קיבל כל פיצוי על מעשיו. עם זאת, המבקש ערער על החלטה זו לבית המשפט העליון, בטענה כי העבירה צריכה להיות מחייבת התחשבות על מנת להשלים אותה. המשנה לנשיא חשין, בהסכמת השופטים נאור וחיות, דחה את הערעור ובכך חיזק את החלטת הערכאה הנמוכה יותר. בכך הם פירשו את החוק כפשוטו ובהתבסס על תכליתו, שהיא להגן על כבוד האדם וחירותו. הם נימקו זאת בכך שהמתווך, גם אם אינו מקבל שכר, הוא חוליה מכרעת בשרשרת הסחר בבני אדם ולכן יש לראות בו עבריין עיקרי. פרשנות זו, הם טענו, תרתיע למעשה את המעשה הנתעב של סחר בבני אדם. לאחר מכן עתר המבקש לדיון נוסף בפסק דין חדש וחשוב זה, אשר נדחה על ידי המשנה לנשיא, אשר לא ראה הצדקה ממשית להצדיק דיון נוסף. פסק הדין, העולה בקנה אחד עם החלטות קודמות של בית המשפט העליון בנושא, היווה המשך ישיר לפסיקה מבוססת. זאת ועוד, המשנה לנשיא ציין כי פסק הדין מרחיב את פרשנותו של יסוד התמורה בעבירות הקשורות לסחר בבני אדם, ובכך מצמצם את הפער בין עבירת התיווך לבין עבירת הסחר עצמה. לפיכך, העתירה נדחתה, וגזר הדין המקורי נותר בעינו, כלומר ליאוניד בורשטיין יצטרך לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו.