עע"מ 6754/13

תקציר

בפסק דין זה הוטל על בית המשפט להכריע האם יש להעניק למבקש העומד בפני גירוש סעד זמני להישאר בישראל עד להכרעה בערעור. המשיב טען לדחייה, וטען כי לא חל שינוי נסיבות מהותי מאז פסק דינו של בית משפט קמא, אשר מצא כי המבקשים לא עמדו בנטל ההוכחה הנדרש. המשיב הדגיש כי ערכאות הערעור נוהגות לכבד את קביעותיהם העובדתיות של בתי משפט קמא, וכי המבקשים לא מילאו אחר צו יציאה מוקדם מן הארץ, ובכך החלישו את טענתם. בנוסף, המבקשים לא הצליחו להוכיח כי גירוש יגרום נזק בלתי הפיך, בעוד שהמשך נוכחותם נוגד את המדיניות הציבורית בנוגע להגירה בלתי חוקית. חשוב לציין כי המשיב הדגיש כי המבקשים יוכלו להגיש עתירה חדשה לאחר שנה, בהתאם להנחיות פרוצדורליות. בית המשפט הכיר בכך שעל המבקשים סעד זמני להראות סיכויי הצלחה גבוהים בערעור וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, כאשר קיים יחס הפוך בין שני שיקולים אלה. במקרה זה, בית המשפט מצא את סיכויי הערעור קלושים בשל היעדר ראיות התומכות בשינוי הנסיבות הנטען ; עם זאת, בית המשפט הכיר באופיו הניואנסי של הערעור, וציין את מערכת היחסים המתהווה בין המבקשים לבין שיבוש משפחתי פוטנציאלי. למרות ספקות לגבי היענותו של המבקש, דינמיקה התייחסותית זו והפלה של מבקש אחד השפיעו על החלטת בית המשפט. לפיכך התקבלה הבקשה, והדבר איפשר למבקש להישאר בישראל עד להכרעה בערעור, ונקבע דיון מזורז שנועד לצמצם את הארכת התושבות.