הפ"ב 12254-11-08

תקציר

פסק הדין דן בהליכים לתקיפת תוקפו המחייב של פסק בוררות זר על פי אמנת ניו יורק בדבר הכרה ואכיפה של פרסי בוררות זרים, 1958. בית המשפט בוחן שתי גישות פרשניות: האחת הגורסת כי האמנה מסדירה את הליך תקיפת פסק הבוררות, והשנייה הרואה את העניין מוסדר בדין המקומי. בית המשפט מצדד באחרון וקובע כי את הבקשה לתקוף את פסק הבוררות הזר יש להגיש על פי הדין הישראלי, בפרט בתוך 45 הימים הקבועים בסעיף 27(א) לחוק הבוררות. המבקש, אשר הגיש בקשה לאישור פסק בוררות זר, מסכים להאריך תקופה זו על מנת שהמשיב יגיש התנגדות או בקשה לביטול פסק הבוררות. בית המשפט מפרש הסכמה זו ככוללת ארכה להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות, וקובע כי המשיב הסתמך באופן סביר על הבנה זו, הגם שלא נאמר במפורש. בית המשפט מוסיף ומפרש את חוק הבוררות, ומציין כי דרישת "טעמים מיוחדים" להארכת מגבלת הזמן חלה רק על פסקי בוררות שניתנו בישראל, ואילו במקרה של פסקי בוררות זרים מתבקשת גישה גמישה יותר. בקשת המשיב להארכה מתקבלת, שכן בית המשפט שוכנע כי המשיב פעל באופן סביר בשל המצב המשפטי המעורפל באשר להליך הראוי שיש לנקוט בו. בנוסף, מדגיש בית המשפט את חשיבות בירור טענות המשיב, המייחסות פסולות לפסק הבוררות הזר על פי האמנה, למניעת עיוות דין. לבסוף, בית המשפט מורה לשקול את הוצאות ההליך בתיק העיקרי ונותן את פסק הדין בהיעדרם של הצדדים.