ע"ו 55684-10-19

תקציר

פסק הדין מפרט את הפרמטרים שבמסגרתם תוכל ועדה רפואית לקבוע את מידת ההחמרה במצבו של נכה בגין ליקוי שהוכר בעבר בשירות. על פי חוק הנכות והתקנות הנלוות, סמכותה של הוועדה כוללת לבחון האם חלה החמרה בפגם המקורי והאם החמרה זו נגרמת עקב הפגם המוכר. הגדרת "נכות" בחוק הנכות מדגישה אובדן יכולת או פגיעה בכושר כתוצאה מפגיעה שנגרמה במהלך השירות. לפיכך, כל קביעה של אחוזי נכות חייבת לקחת בחשבון את ההשפעה הישירה של הפגיעה. הוועדה הרפואית מחזיקה בסמכות לבחון קיומו של קשר בין פגם נוסף שנטען לבין הנכות המוכרת, לרבות קביעת הקשר הסיבתי. הם אינם מחויבים לקבל חוות דעת של מומחים, אלא חייבים לשקול אותן. החלטות הוועדה בשאלות רפואיות, כגון הבחנה בין מחלה חדשה לבין החמרה של מום קיים, זוכות לכבוד, שכן הן בתחום מומחיותה. פסק הדין מדגיש גם את חובתה של הוועדה לנמק את החלטותיה, תוך התייחסות לחוות הדעת של המומחים, המסמכים הרפואיים והטיעונים שהוצגו. בעוד שהוועדה צריכה לנמק את החלטתה כראוי, היקף ההנמקה תלוי בפרטי כל מקרה. במקרה זה, בית המשפט מצא כי הוועדה הרפואית העליונה הצדיקה במידה מספקת את החלטתה, במיוחד נוכח היעדר תלונות על בעיות כתף לאורך תקופה משמעותית. לפיכך, הערר על החלטת הוועדה נדחה, שכן הוא לא התבסס על פגמים משפטיים כלשהם. עוד הבהיר בית המשפט כי המערער יכול להגיש חוות דעת מפורטת יותר ומסמכים רפואיים נוספים לעיון הוועדה אם הוא סבור שההחלטה הראשונית אינה נכונה. הדבר עלול להוביל לבחינה מחודשת של תביעתו להידרדרות. בפסק הדין הודגש כי החלטות הוועדה צריכות להישאר בלתי מושפעות משיקולים שאינם קשורים לפגם המוכר. התיק הרפואי של המערער יוחזר למשיב, ובכך יסתיים התיק.