פש"ר 419/96

תקציר

המחלוקת היא בין הנאמן המנהל את נכסי החייבים שרי שמואל ויפה לבין בנק הפועלים בע"מ, בנוגע למעמד המובטח של תביעת הבנק על דירת החייבים בגינות שומרון. הדירה נרכשה על ידי החייבים בשנת 1984 ושנה לאחר מכן חתמו החייבים על הסכם הלוואה עם הבנק, בו הסכימו לרשום משכון על הדירה כבטוחה. עם זאת, ההתחייבות נרשמה רק בשנת 1992. בינתיים, בשנת 1991, הוטל עיקול על הדירה על ידי נושה אחר. החייבים הכריזו על פשיטת רגל בשנת 1996 והבנק יזם את מימוש הנכס. תמורת המכירה הועברה לנאמנות עד להכרעה שיפוטית שתקבע את עדיפות התביעות. הנאמן טוען כי הבנק איבד את מעמד הבכורה שלו עקב רישום מאוחר של המשכון, ואילו הבנק טוען כי יש לו זכות הון עצמי שקמה לפני רישום המשכון. עוד טוען הנאמן כי המצב המשפטי המיוחד ביהודה ושומרון מביא לכך שלאף אחד מהצדדים אין זכות קניינית אמיתית. כונס הנכסים הרשמי מסכים חלקית עם הנאמן, אך הבנק טוען כי המשכון נרשם ומקנה לו כוח על נושים לא מובטחים. בפסק הדין אני מוצאת כי הצדדים ניהלו את ענייניהם בהנחה שהחייבים הם הבעלים של הנכס, וזכותם של החייבים במקרקעין נפרדת מהפעולות המשפטיות שניתן לנקוט בעניינו. לפיכך, טענת הנאמן כי טיבה של הזכות במקרקעין משמעותה שיש לדחות את תביעת הבנק לוקה בחסר. כמו כן, העיקול נותר ללא פעילות במשך שנים ולא הוביל להליכי פשיטת הרגל. לא יהיה זה ראוי להיטיב עם צד שלישי ממצב לא פעיל זה. הליכי פשיטת רגל משנים באופן מהותי את התפיסה ואת החוקים החלים על החברה. במקרה זה, התחרות בין הנושים מוכרעת על ידי מערכת שונה של חוקים. מכיוון שהמשכון של הבנק נרשם לפני צו פשיטת הרגל ולא קיימות סיבות מהותיות לביטולו, התביעה המובטחת של הבנק מקבלת עדיפות על פני הנושים הרגילים, לרבות העיקולים. אשר על כן, אני מוצא בעד עמדת הבנק ודוחה את טענת הנאמן. אני קובע כי אין להפחית עוד יותר מחלקו של הבנק בתמורה ממכירת הדירה.