ת"א 20318-11-20

תקציר

התובע, מפיק סרטים, תבע את הנתבעת, תאגיד ציבורי המנהל את ערוץ 11, על סך 200,000 ₪ פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים, וכן צו להוצאת היצירה מכל רכושה של הנתבעת. הנתבעת השתמשה ב-35 שניות מהסרטון של התובעת, שתיעד טקס חנוכת בית כנסת והכנסת ספר תורה, לסדרת כתבות וקדימונים על השפעת משבר הקורונה על קהילות המתפללים. הצדדים הסכימו כי הנתבע השתמש בצילומים אך לא הסכימו האם התובע הוא הבעלים החוקיים של הסרטון. התובע טען כי הוא הבעלים של הסרטון משום שהוא הגה, תכנן ומימן את הצילומים והעריכה, ואילו הנתבע טען כי קהילת בית הכנסת, שהזמינה ושילמה עבור העבודה, היא הבעלים. לחילופין, הנתבע טען להגנות של "הפרת תמימות" ו"שימוש הוגן". בית המשפט פסק לטובת הנאשם. נמצא כי קהילת בית הכנסת, ולא התובע, היא הבעלים החוקיים של הסרטון. האירוע היה בעל מאפיינים ציבוריים ופרטיים אך היה פרטי בעיקרו, ולכן הקהילה, כמזמין העבודה, נחשבה לבעליו הראשונים. גם אם התובע היה הבעלים החוקיים, השימוש של הנתבע בצילומים היה מוגן תחת דוקטרינות "הפרה תמימה" ו"שימוש הוגן". בית המשפט מצא כי לנתבעת לא הייתה כל סיבה לדעת כי התובעת היא בעלת זכויות היוצרים, וכי השימוש בחומר המצולם בידיעה חדשותית בעניין בעל עניין ציבורי, למטרות שאינן מסחריות, מהווה שימוש הוגן, במיוחד בהתחשב בהיקף השימוש המצומצם (35 שניות בסך הכל). בנוסף, דחה בית המשפט את טענת התובע כי השימוש שעשה הנתבע בצילומים היווה שמונה הפרות נפרדות, שכל אחת מהן זיכתה אותו בפיצוי מינימלי של 100,000 ₪. תחת זאת, בית המשפט התייחס לכל שימוש בצילומים כחלק ממכלול, וקבע כי הפיצוי המקסימלי שהתובע יכול לקבל, על פי מחירון משלו, הוא 500 ₪. בהתחשב במכלול הנסיבות, לרבות היקפה המצומצם של ההפרה, היה בית המשפט פוסק לתובע פיצוי בסך 5,000 ₪, לו פסק לטובתו. לבסוף, דחה בית המשפט את טענותיה החלופיות של התובעת לסעד תחת התיאוריות של עשיית עושר ולא במשפט, גניבת עין וגניבה. משכך, דחה בית המשפט את תביעת התובע והורה לו לשלם לנתבע את הוצאות הנתבע ושכר טרחת עורך דין, בסך 18,000 ₪.