ת"א 44850-01-18

תקציר

התובעת, שהיא רשות ממשלתית, הגישה תביעה נגד הנתבעים להחזקה בלעדית בחלקת קרקע בשטח של 3600 מ"ר ודרשה מהנתבעים לשלם דמי שימוש בסך כולל של 200,000 ₪ עבור התקופה שבין ינואר 2012 לספטמבר 2017. הנאשמים הכחישו את הטענות וטענו כי החנו את רכביהם בשטח רק באופן ספוראדי, וכי השטח שימש גם רבים אחרים בציבור, שכן הוא אינו מגודר ונגיש לכל. השופט פסק לטובת הנתבעים, וקבע כי התובע לא הביא ראיות מספיקות לכך שהנתבעים החזיקו באופן בלעדי במקרקעין הנדונים לאורך כל התקופה האמורה. השופטת הדגישה כי נטל ההוכחה מוטל על התובעת, שלא קשרה במידה מספקת את הנתבעים לקרקע, במיוחד בהתחשב בכך שהיא שימשה גם אחרים. יתר על כן, השופט ציין כי התובע יכול היה להוכיח את טענתו בקלות על ידי מסירת מספרי רכב או בקשה מבעלי רכב להעיד, אך הם לא עשו זאת. הודאת הנתבעים כי עשו שימוש מעת לעת במקרקעין לא נחשבה להודאת בעל דין שכן מדובר בטענת הגנה ולא הצדיקה תשלום חובה עבור כל התקופה או השטח הנדון. בסיכומו של דבר, הגיעה השופטת למסקנה כי יש לדחות את התביעה לדמי שימוש, והורתה לתובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ₪.