בע"מ 8288/21

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בהיסטוריה מורכבת של בעלות על רכוש וסכסוכים משפטיים בין בני זוג לשעבר. ליבת הסוגיה נסובה סביב נכס שנרכש על ידי המבקשת והמשיב, שנישאו בשנת 1963 והתגרשו בשנת 1990. הסכם הגירושין המקורי העניק בעלות מלאה בנכס למבקש, אך זה תוקן כעבור שנתיים לחלוקת הבעלות, כאשר המבקש מחזיק ב-60% והמשיב ב-40%. הסכם מתוקן זה כלל גם סעיף ירושה, הקובע כי הזכויות בנכס ניתן להוריש רק לילדי הצדדים. עשרים וחמש שנים לאחר מכן, הגישו הצדדים לבית המשפט תביעות הדדיות, כאשר העותרת ביקשה להעביר את הזכויות הרכושיות שבידי המשיב לילדיהם או לחילופין לבטל את ההסכם המתוקן. בינתיים ביקש המשיב לפרק את השותפות הרכושית. בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה דחה את טענות העותרת וקיבל את טענות המשיב, החלטה שאושרה על ידי בית המשפט המחוזי. בתי המשפט מצאו כי ההסכם המתוקן נועד להקל על קשייה הכספיים של המשיבה וכי סעיף הירושה אינו חוקי שכן הוא מגביל את חופש הרצון של הצדדים. העותרים ערערו על פסקי דין אלה, אך בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם ותחת זאת קיבל את ערעורו הנגדי של המשיב, והורה למחוק את הערת האזהרה בדבר זכויותיו של המשיב. בית המשפט ביסס את החלטתו על הראיות והתכתובות שהוצגו, מהן עולה כי הצדדים לא התכוונו להגביל את זכותם להשתמש בנכס במהלך חייהם. יתר על כן, בית המשפט פירש את חוק הירושה ואת הסכמת הצדדים כך שניתן להוציא את הנכס מכלל עזבונם ולהבטיח כי הילדים יירשו אותו. לאחר מכן ניסו המבקשים לערער על פסק דין זה, אך בית המשפט דחה את בקשתם, בנימוק של היעדר שאלה עקרונית כללית או סיכון לעיוות דין חמור – קריטריונים מרכזיים לערעורים מסוג זה. בית המשפט דחה גם את בקשת המבקש לעיכוב ביצוע. סיכום מקיף זה מתמצת את ההיסטוריה המורכבת של התיק, את נימוקי בתי המשפט ואת פסקי הדין הסופיים, לרבות דחיית בקשת המבקש לערעור נוסף.