ע"א 85/83

תקציר

מדובר במדען, פרופ' אברהם בניה, שעבד בחברה ממשלתית, מינרלים לישראל, העוסקת במשאבי המחצבים של מדינת ישראל. פרופ' בניה המציא מספר חידושים במהלך העסקתו וחתם על הסכם המזכה אותו בתמלוגים מהמצאות אלו. בהמשך הפכו מעבדות המחקר של מינרלים לישראל לחברה עצמאית, תמי, עם פרופ' בניה כמנכ"ל. הסכם חדש נחתם בין תמי לחוקריה, בהם פרופ' בניה, בנוגע להמצאות, שהיטיב יותר עם החוקרים. עם זאת, הסכם זה לא אושר על ידי דירקטוריון תמי. פרופ' בניה פרש מתמי בשנת 1973 והגיש תביעה בשנת 1975, בטענה לחשבונות על הרווחים מהמצאותיו ותשלום הסכומים המגיעים לו. בית המשפט המחוזי קבע כי ההסכם השני אינו תקף וכי ההסכם הראשון, שנחתם בין פרופ' בניה למינרלים לישראל, מחייב. שני הצדדים ערערו על החלטה זו. בית המשפט העליון קבע כי החלטת בית המשפט המחוזי בדבר תוקפם של ההסכמים מבוססת ודחה את ערעורו של פרופ' בניה. עם זאת, היא מצאה כי שגה בית המשפט המחוזי בפסק דינו בכך שלא פעל בהתאם להליך התקין לתביעות חשבונות. במקום לתת החלטה המחייבת את תמי למסור חשבונות, בית המשפט המחוזי נתן פסק דין סופי, והפך את תמי לבוררת בסכומים המגיעים לפרופ' בניה. הדבר פגע בזכותו של פרופ' בניה לעיין בחשבונות ולהתנגד להם. לפיכך, קיבל בית המשפט העליון את ערעורה של תמי, והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לדיון נוסף על מנת לפעול כמקובל בתביעות חשבונות. עוד נקבע בפסק הדין כי על תמי לשלם לפרופ' בניה הוצאות בסך 3,000 שקל, צמודות ובריבית.