בש"פ 5142/99

תקציר

המערער הואשם ברצח והוחזק במעצר במשך שלושה חודשים לפני שהגיע להסדר טיעון, הודה בהריגה ונידון ל-11 שנות מאסר. היא ערערה על הרשעתה והותר לה לחזור בה מהודאתה ומהודאתה, וריצתה שלוש שנות מאסר לפני ביטול פסק הדין. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לבירור לפי כתב האישום המקורי, אך התביעה ביקשה את מעצרה עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי אישר את הבקשה, מה שהוביל לערעור הנוכחי. השאלה היא האם יש לספור את תקופת המאסר של המערער כחלק מתשעת חודשי המעצר שבית המשפט המחוזי רשאי להורות עליהם, או שמא לבית המשפט העליון סמכות לדון בבקשת המעצר משום שהמערער עצור כבר למעלה מתשעה חודשים. דעת הרוב, שנכתבה על ידי השופטת ביניש ואליה הצטרפו השופטים חשין, דורנר וקדמי, קובעת כי לבית המשפט המחוזי סמכות ועונש המאסר אינו נספר בתשעת החודשים. השופטת ביניש טוענת כי תכליתה של מגבלת תשעת החודשים היא לצמצם את הפגיעה בזכות לחירות, וספירת עונשי המאסר אינה עולה בקנה אחד עם מטרה זו ועם הוראות החוקים הרלוונטיים. בנוסף, צו מעצר פוקע עם מתן פסק הדין, דבר המחייב בקשה חדשה ודיון במעצר לאחר ביטול פסק דין בערעור. גם השופטים קדמי וטירקל מסכימים כי לבית המשפט המחוזי יש סמכות, אך חולקים על קביעתה של השופטת ביניש כי לבית המשפט העליון יש סמכות לדון במעצר בעקבות פסק דין שבוטל. לדברי השופטים קדמי וטירקל, לבית הדין לערעורים סמכות מקורית ועצמאית להורות על מעצר, ותקופת המעצר מתאפסת עם החזרת תיק לבית המשפט המחוזי. השופט מצא, אליו מצטרפת השופטת טירקל, כותב חוות דעת מסכמת, מסכים עם התוצאה אך חולק על חלקים מנימוקיה של השופטת ביניש. לדברי השופט מצא, הסמכות להורות על מעצר לאחר פסק דין שבוטל נתונה לבית הדין לערעורים, שבסמכותו ליתן כל צו שבית המשפט הקודם יכול היה לתת. תקופת המעצר לאחר הכרעת הדין אינה נופלת תחת מגבלת תשעת החודשים, החלה רק על בית המשפט הפרוצדורלי. תקופת המאסר שריצה המערער אינה משפיעה על סמכותו של בית המשפט אלא מהווה גורם שיש להתחשב בו בעת בחינת בקשת המעצר. בית המשפט דוחה את הערעור ומאשר את החלטת בית המשפט המחוזי לעצור את המערער עד תום ההליכים.