עע"מ 10398/02

תקציר

פסק הדין עוסק במחלוקת משפטית על הפקעת קרקע בראשון לציון, שיועדה בתחילה למטרות חקלאיות אך בהמשך יועדו למבני ציבור כגון בתי ספר. המערערים, הבעלים המקוריים של חלקה בשטח של 13,981 מ"ר, ערערו על ההפקעה וטענו כי הקרקע לא נוצלה לייעודה במשך למעלה משני עשורים, מעבר לתקופת הביצוע בת חמש השנים של התכנית המקורית. למרות שימושים זמניים, כגון שכונת קרוואנים למעפילים, ומבנים שנבנו לאחר מכן, לרבות מוסדות חינוך, טענו המערערים לזניחת המטרה המצדיקה את ביטול ההפקעה. בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה, ואישר כי מקרקעי המערערים הם חלק מתכנית רחבה יותר הנוגעת לחלקות הסובבות אותן נבנו מבני ציבור. בית המשפט קבע כי השימושים והעיכובים הזמניים, המיוחסים לסכסוכים משפטיים חיצוניים, אינם מעידים על נטישה, ואף אינם מפרים את חובת המימוש במועד. בערעור חזר בית המשפט על כך שהמטרה הציבורית – הקמת מוסדות חינוך – נמשכת, כאשר ההתפתחויות במגרש ובאזורים הסובבים אותו מאשרות את הכוונה. בית המשפט הכיר בציר הזמן הממושך, אך קבע כי הוא אינו מהווה הפרה או נטישה, שכן הרשות פעלה באופן עקבי להשגת מטרות ציבוריות. גם תביעת המערערים לפיצוי נוסף נדחתה מאחר שהצורך הציבורי נמשך ופעולות הרשות היו בגבולות המקובלים. פסק הדין הדגיש את המורכבות והנחיצות של התחשבות הן באינטרסים הציבוריים והן בזכויות הקניין בתיקי הפקעה, והציע לבחון את המחוקק להנחיות ברורות יותר לגבי צעדי פיצוי בתרחישים כאלה. בסופו של דבר אישר בית המשפט את פסק הדין הראשוני, דחה את הערעור ואישר את פעולות ההפקעה של הרשות כלגיטימיות.