ת"א 5262-04-16

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לערעור אזרחי בדבר סמכותו של בית משפט ישראלי לדון בתיק נגד נתבע זר. התובעת, חברה ישראלית, הגישה בקשה לקבלת היתר להמציא מסמכי בית משפט מחוץ למדינת ישראל, ובפרט לנתבעת, חברה סינית. בית המשפט בחן האם בקשת התובע עומדת בשלושת התנאים המצטברים להמצאה כזו: ראשית, קיומה של "עילת המצאה" כמפורט בתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי; שנית, כי טענת התובע אינה קנטרנית או ריקה מתוכן; ושלישית, האם בית המשפט הישראלי הוא הפורום המתאים. השופטת קבעה כי התובעת קיימה את התנאי הראשון בכך שהוכיחה קיומה של התחייבות חוזית, דהיינו הסכמה לתשלום עמלות, כפי שמעידים מיילים ותשלום חלקי. התנאי השני, בדבר קיומה של הפרה, התקיים אף הוא, שכן טענת התובע לאי תשלום נתמכה בראיות. לגבי התנאי השלישי, קיבלה השופטת את טענת התובע כי ההפרה התרחשה בתוך ישראל, בהתבסס על מיקום העסק של התובע והיעדר מיקום מימוש מוסכם. כמו כן, השופט קבע כי התביעה מעוררת שאלות קשות ואינה מטרידה או ריקה מתוכן, ומקיימת את התנאי השני. לבסוף, קבעה השופטת כי בית המשפט הישראלי הוא הפורום הראוי, נוכח הקשרים המשמעותיים של התיק לישראל, לרבות אזרחותו הישראלית של התובע, סוכנות הנתבעת בשוק המקומי ועסקיו המקומיים של הצד השלישי שהתקשרותו עם הנתבע עמדה בבסיס התביעה. משכך, נעתר השופט לבקשתו של התובע, והתיר לו למסור לנתבע את כתב התביעה מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל. החלטה זו התקבלה בהיעדרו של מי מהצדדים והייתה אמורה להימסר לבא כוח התובע על ידי מזכירות בית המשפט.