עב"ל 3767-10-19

תקציר

במקרה דנן, דחה בית הדין ערעור בדבר קיומם של יחסי עבודה בין המערער לבין חברה בבעלות הוריו, ובכך דחה את תביעתו לדמי אבטלה. בית המשפט סקר תקדימים הנוגעים לסיווגם של בני משפחה כעובדים לפי חוק הביטוח הלאומי, והכיר בכוונת המחוקק להכיל עסקים משפחתיים על ידי הרחבת הגדרת "עובד" כך שתכלול גם בני משפחה ללא יחסי עובד-מעביד נוקשים. למרות גמישות זו, הדגיש בית הדין את הצורך באמות מידה ראייתיות מחמירות להוכחת מעורבות תעסוקתית מהותית, בפרט בכל הנוגע לתשלומי שכר. בית הדין מצא כי המערער לא הצליח להוכיח כראוי יחסי עבודה, שכן הוא לא הביא ראיות משכנעות לשעות עבודה מוגדרות, מיקום או נחיצות, ואף לא תיעוד התומך בקיומה של פעילות תעסוקתית עקבית. זאת ועוד, פערים ראייתיים, כגון היעדר עדויות צד ג' ומסמכים הנוגעים לאופי עבודתה של המערערת עם לקוחות ספציפיים, תרמו לאי ביסוס יחסי עבודה. בית הדין ציין כי פעילות החברה לא השתנתה באופן מהותי לאחר תקופת העסקתה הנטענת של המערערת, דבר המצביע על כך שההעסקה לא הייתה חיונית באופן מוכח. משכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי המערערת לא עמדה בתנאי הזכאות לדמי אבטלה, ולפיכך אושרו קביעותיו העובדתיות המקוריות של בית הדין האזורי. כמו כן חויב המערער בתשלום שכר טרחת עורך דין למוסד.