ע"א 4651/95

תקציר

בעניינה של המערערת העובדת בקווי ביוב עבור המשיב, התעוררה מחלוקת על פרשנות תניית חוזה בדבר תשלום וריבית. הסעיף קבע כי תשלומים שיבוצעו בתוך 30 יום יכללו הפרשי הצמדה, ואילו תשלומים לאחר 30 יום יחויבו ב"ריבית בנקאית רגילה" בשיעור של 2% לחודש עד שישולם. המחלוקת הייתה האם סכומים שלא שולמו לאחר 30 יום יצטברו הן הפרשי הצמדה והן ריבית או רק ריבית. בית המשפט המחוזי פסק פעמיים, והעדיף את הפרשנות לפיה רק ריבית בנקאית, ללא הצמדה נוספת, תחול לאחר 30 יום, החלטה שאושרה בפסק דין סופי, והביאה לערעורו של המערער. בית המשפט העליון תמך בהחלטת הערכאה הנמוכה יותר, והדגיש כי ההליכים המשפטיים התייחסו למשפט כיחידה יחידה אחת שאין צורך לפתוח מחדש את הדיונים המיושבים. הם נשענו על הפרשנות לפיה לשון החוזה פשוטה וכי הפרשי ההצמדה פסקו לאחר 30 הימים הראשונים, והסכימו כי שיעור הריבית המיועד מספיק כדי לכסות את האינפלציה ללא הצמדה נוספת. בית המשפט דחה את ערעורה של המערערת, בקובעו כי לשון הסעיף מצביעה על פרשנות הגיונית אחת המתיישבת עם תכלית החוזה. בית המשפט נגע גם בכלל נגד המנסח, שלמרות שבדרך כלל מדובר במוצא פרשני אחרון, נקבע כאן כבלתי ישים בשל לשון החוזה הברורה. השופט טירקל הציע לבחון מחדש את הכלל נגד המנסח בהתבסס על דינמיקת הכוחות היחסית בין הצדדים ולא רק על מי שניסח את החוזה. בסופו של דבר, נדחתה בקשתה של המערערת לסעד נוסף, שעלה לה 10,000 ₪ שכר טרחת ערר.