ע"א 32647-10-12

תקציר

המחלוקת נסובה סביב הסכם שכירות בנכס בין המערערת, שהייתה אמורה להשכיר את השטח לעסק שלה, לבין המשיב, הבעלים של הנכס. המערערת טענה כי המשיב הפר את החוזה בכך שלא השלים את השיפוצים במועדם, ואילו המשיב טען כי המערערת הפרה את החוזה בכך שהפסיקה את תשלומי דמי השכירות ללא הצדקה. בית משפט קמא פסק לטובת המשיב, והביא את המערער להגיש ערעור. עם זאת, ערכאת הערעור דחתה את הערעור העיקרי, והסכימה עם ממצאיו של בית משפט קמא. השופטת קיבלה את הטענה כי המערערת נדרשה לספק תכניות שיפוץ נוספות ולא עשתה כן במועד, דבר המהווה הפרה חוזית. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי חובת תשלום דמי השכירות של המערערת אינה תלויה בהשלמת השיפוץ של המשיב, והחלטת המערערת להפסיק את תשלומי דמי השכירות ללא סיבה כדין עולה כדי הפרה יסודית של החוזה. השופטת דחתה גם את טענת המערערת כי אי התשלום שלה היה מוצדק בשל הפרתו של המשיב, שכן הראיות לא תמכו בטענה זו. בנוסף, פסק בית המשפט בשתי סוגיות נוספות. ראשית, נקבע כי על המערערת לפצות את המשיב בגין דמי הניהול ששולמו, שכן הם לא היו מותנים במסירת הנכס. שנית, תוקנה טעות חישובית בפסק הדין, שהגדילה את הסכום שחבה המערערת למשיב. משכך, נדחה הערעור העיקרי, הערעור שכנגד התקבל בחלקו, והמערערת חויבה לשלם למשיב הוצאות, לרבות סכום נקוב בשכר טרחת עורך דין, בצירוף הסכומים המתוקנים.