עמ"ש 18762-04-12

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בערעורה של אישה על תשלום מזונות מבעלה לאחר פרידתם. האישה, בת הקהילה הקתולית, טענה כי על פי ההלכה שלה, בעלה מחויב בתשלום מזונות ללא קשר למצבה הכלכלי. עם זאת, בית המשפט פירש את הדין הדתי באופן שונה, וקבע כי אישה עובדת המפרנסת הכנסה מספקת לעצמה אינה זכאית לדמי מזונות. השופטת ביססה פרשנות זו על עקרונות של צדק, שוויון והדדיות בחברה המודרנית, תוך התחשבות בהכנסתה ובמצבה הרכושי של האישה בעת קביעת דמי המזונות. לגופו של עניין, חוק ההתייחדות הקתולי, החל על המערערת, פורש כך שבעל חייב במזונות רק כאשר האישה נשארת בבית ומטפלת במשפחה, ללא קשר למצבה הכלכלי. אבל אם האישה עובדת ומרוויחה הכנסה עצמאית, הבעל אינו חייב לשלם מזונות. בית המשפט שקל גם את ההכנסה הפנויה של שני הצדדים והגיע למסקנה כי תביעת המזונות של האישה אינה מוצדקת, שכן היא לא הצליחה להוכיח כי הסכום שתקבל לא יספיק למעמדה ולא יפחית משמעותית את רמת חייה. באשר לתשלומי המזונות עבור בנם הבוגר של בני הזוג, קבע בית המשפט כי האב אינו אחראי להוצאות החינוך של בנו בחו"ל, שכן לא הוכח הסכם למימונם. בקשתו של הבן ללמוד בחו"ל לא נתמכה בהסכמת האב, והראיות הצביעו על כך שהבן לא היה תלוי. לגבי הבת הקטינה, בית המשפט סבר כי פסיקת המזונות סבירה וסירב להתערב בהחלטת הערכאה הנמוכה יותר, תוך שהוא מדגיש כי האם לא נשאה בהוצאות שכירות בשל מגוריה של הבת בבית ההורים. השופט ש' שטמר הציע לדחות את הערעור, החלטה שנתמכה על ידי השופטים ז' קינן וא' אליקים. לפיכך נדחה הערעור, והחלטת הערכאה הנמוכה יותר בעניין מזונות התקבלה. ההחלטה התקבלה מבלי להורות על הוצאות, ואם הופקדה ערבות לצורך הערעור, היא תוחזר למפקיד.