בש"א 1439/08

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לתביעה שהוגשה נגד המבקשים, בדרישה לתשלום חוב ארנונה בסך 2,411,309 ₪. בית משפט קמא פסק לטובת המשיב, אך המבקשים ערערו וביקשו לעכב את החלטת בית משפט קמא עד להכרעתו של ערעור מנהלי נפרד. המבקשים, שהם בעלי מניות בחברה האחראים לכאורה לחוב, טענו כי אין להטיל עליהם אחריות אישית. בית משפט קמא הסכים לדחות את החלטתו, אך לאחר שהערעור המנהלי נדחה, לא הודיעו המבקשים על כך לבית המשפט כפי שהוסכם. המבקשים גם לא פעלו על פי החלטת בית משפט קמא במועד, וטענו כי לא היו מודעים לה עד אשר נמסרה להם הודעה על הליכי הוצאה לפועל בחודש אוקטובר 2007. עם זאת, המשיב הביא ראיות לכך שהמבקשים עודכנו על ההחלטה בהקדם. לאחר מכן הגישו המבקשים בקשה לביטול פסק הדין, אך הדבר נעשה באופן שגוי ומחוץ למסגרת הזמן הנקובה. זאת ועוד, לא עלה בידי המבקשים לספק הסבר סביר לשיהוי בהגשת הערעור. השופט הדגיש את קפדנות הליך ההתדיינות בנוגע לעיכובים אלה ואת הצורך ב"טעמים מיוחדים" להארכת מועדים. בסופו של דבר, דחה השופט את בקשת המבקשים להארכה, והדגיש כי חוסר שקידתם והיעדר נסיבות חריגות הופכים את ההארכה לבלתי מוצדקת.