ע"א 574/81

תקציר

פסק הדין עוסק במחלוקת על בעלות במקרקעין והחלת חוק ההתיישנות כראיה להחזקה. מדובר במספר תביעות שהוגשו לבית משפט השלום בבאר שבע בנוגע לשטחים הנמצאים בשטח לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין. הערכאות הנמוכות יותר טעו בכך שלא קיימו את הוראות הפקודה, המחייבות איסור מוחלט על הגשת תביעות לאחר מתן הודעה מוקדמת. בית המשפט העליון קבע, כי התביעות, שהוגשו לאחר הודעת הפשרה, היו צריכות להיות מופנות לפקיד ההוראה לפי הפקודה. עם זאת, מאחר שטעות פרוצדורלית זו לא פגעה בהליך הדיון, נקבע כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי יעמוד בעינו. באשר לתקופת ההתיישנות, קבע בית המשפט כי על התובע לעמוד בשני תנאים: חזקה לתקופה העולה על ההתיישנות החוקית וחזקה נוגדת בלעדית. תקופת ההחזקה, בין בקרקע ממלכתית ובין אם בקרקע פרטית, היא 15 שנים, ובקרקעות שהוחזקו לאחר 1943 החישוב אינו כולל חמש שנים מחקיקת חוק ההתיישנות. במקרה הנוכחי, טענת המערער נכשלה שכן הוא לא הוכיח חזקה לפני שנת 1957. יתר על כן, בית המשפט לא מצא את טענותיו לחזקה אמינות, מה גם שהן סותרות בתצלומי אוויר. פסק הדין דחה את הערעור, ואישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי להסיר את ידו של המערער מהמקרקעין שבמחלוקת. השופט א' חלימה נתן את פסק הדין, אליו הסכימו הנשיא שמגר והשופט י' וייס.