ת"א 18195-11-18

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק במחלוקת על סמכות שיפוט בתיק משפטי שבו מעורבים מספר נאשמים. המחלוקת העיקרית נסובה סביב תוקפו ותחולתו של סעיף שיפוט בשטר מטען, שהוא חוזה להובלת מטענים. סעיף זה קובע כי עבור משלוחים שאינם מגיעים לארה"ב או ממנה, לבית המשפט הגבוה לצדק בלונדון יש סמכות שיפוט בלעדית. בנוסף, היא מעניקה למוביל את האפשרות לפתוח בהליכים בבית משפט במקום עסקו של בית העסק. בית המשפט קובע תחילה כי סעיף זה אכן מקנה סמכות ייחודית ובלעדית, אך אין בכך כדי למנוע מבית המשפט המקומי לדון בתיק. עוד נמצא כי הסעיף חל על כל הנתבעים, לרבות סוכן המוביל (הנתבעת מס' 5) והמבטחת של התובעת (הנתבעת מס' 2), אף שאינם צדדים ישירים לשטר המטען. טענת המבטחת כי טרם פיצתה את התובע ולכן אין לחייבה בתניית סמכות השיפוט נדחית, שכן בית המשפט סבור כי המבטחת תרכוש זכויות סוברוגטיביות לאחר שתשלם לתובע. בהמשך לשאלה האם סעיף השיפוט מפלה ומבוטל, מסכים בית המשפט עם הנתבעים כי הסעיף בחוזה האחיד מעניק יתרון בלתי הוגן למוביל הימי, שכן הוא מאפשר להם לבחור את סמכות השיפוט לפי שיקול דעתם בעוד שהסוחר כפוף לבית המשפט בלונדון. חזקת התנאי המפלה אינה מופרכת, ולכן הסעיף דינו בטל או לכל הפחות טעון שינוי. יתר על כן, בית המשפט מדגיש כי פיצול הדיון בין נאשמים שונים אינו רק עניין פרוצדורלי אלא מהותי, ובמקרה זה הוא מהווה טעם לגיטימי שלא לכבד את פסקת הסמכות. לבסוף, בית המשפט מגיע למסקנה כי ישראל היא הפורום המתאים ביותר לדון בתיק, בהתחשב בזיקה למקום, בציפיות הסבירות של הצדדים ובשיקולים ציבוריים. לפיכך, לבית המשפט בישראל יש סמכות לדון בתביעה, והבקשה לדחות את התביעה או לעכב את ההליכים נדחית. העלויות אינן מוענקות לאף אחד מהצדדים.