ע"פ 1195/97

תקציר

הערעור מערער על פסק דין שהרשיע את המערער בגרימת מוות ברשלנות. האירוע התרחש כאשר רכבו של המערער פגע בהולך רגל קשיש שהוביל חמור בכביש המוביל מאפרת לחברון. הייתה מחלוקת על האירועים שהובילו לתאונה, אך לא הייתה מחלוקת כי הפינה הקדמית הימנית של רכבו של המערער פגעה במנוח. המנוח נפטר בבית החולים לאחר דום לב. המערער טען, כי החמור והאיש הופיעו לפתע לפניו, והוא ניסה להתחמק מהם אך היכה את המנוח כאשר האחרון הסתובב לאחור כדי לדחוף את החמור. בית משפט קמא קיבל את גרסת התביעה לאירועים והרשיע את המערער בסעיפי האישום. המערערת ערערה על ההחלטה, תוך שהיא מציינת מספר טעויות בפסק דינו של בית משפט קמא. ראשית, טען המערער כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי שדה הראייה הוא 110 מטרים, וטען כי הוא מוגבל ל-39 מטרים. בית המשפט שלערעור הסכים עם המערער וציין כי דו"ח הבוחן המשטרתי לא היה יסודי וכי הימנעותה של התביעה מלחקור בחקירה נגדית את חוות דעתו של מומחה ההגנה משמעה כי יש לקבל את ממצאיו במלואם. שנית, טען המערער כי היה על השופט קמא לאמץ את מרחק העצירה הקצר מבין שתי האפשרויות שהציג הסניגור, מה גם שמדובר במשפט פלילי. בית המשפט שלערעור הסכים כי היה צריך לשקול את מרחק העצירה הקצר יותר, שאינו המהירות המותרת, וכי לא ניתן היה למנוע את התאונה. לבסוף, טען המערער כי שגה בית משפט קמא בהטילו חובת זהירות מוגברת כלפי הולכי רגל קשישים, שאינה מוכרת בפסיקה. בית המשפט שלערעור ציין כי אמנם חובת זהירות מוגברת כלפי הולכי רגל קשישים אינה מוחלטת, אך אכן יש לנקוט זהירות בעניין זה. תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה חייבה נהגים לנהוג בזהירות ובתשומת לב מספקת כלפי עוברי אורח וחפצים בכביש. בית המשפט הדגיש כי תיקי גבול צריכים להטות לטובת הנאשם, במיוחד כאשר עסקינן בחיי אדם. הערעור התקבל, והמערער זוכה מחמת ספק סביר. הראיות העלו ספקות רבים לגבי האירועים שהובילו לתאונה, והיה מקום לתת למערער ליהנות מספקות אלה.