בש"פ 3611/93

תקציר

הכרעת הדין מתייחסת לתנאים בהם ניתן ליישם חלופות למעצר נאשם, ובפרט למשמעות המשפטית של "מעצר בית" ולאפשרויות לשחרור על תנאי. בית המשפט העליון קבע כי על שופט לקבוע תחילה האם קיימת עילת מעצר, ורק לאחר מכן לשקול חלופות. מעצר בית, המכונה לעתים קרובות באופן מטעה, אינו מעצר אלא תנאי אפשרי לשחרור המגביל את התנועה. ניתן להורות על תנאי כזה בעת שחרור נאשם בערבות לפי סעיף 21א או סעיף 33 לחוק סדר הדין הפלילי, אם כי בדרך כלל אין צורך בכך אם המטרה היא להבטיח את נוכחותו של הנאשם במשפט. על בית המשפט להציב תנאים שהנאשם יכול לעמוד בהם באופן סביר. אם נאשם מפר את תנאי שחרורו, בית המשפט יכול להורות על מעצרו או לנקוט בפעולות אחרות, לרבות חילוט ערבות והגשת כתב אישום פלילי בגין הפרת צו בית משפט. אמנם יש להימנע משימוש במונח "מעצר בית", אך תוצאתם של הליכים אלה היא להבטיח שמירה על זכויות הנאשם והגנה על הציבור. במקרה הספציפי הזה, הערעורים נדחו מאחר שתנאי השחרור היו מקובלים על שני הצדדים.