ע"פ 229/78

תקציר

הכרעת הדין הנדונה עניינה בשני מערערים שהואשמו באיומים על עדים ובהשפעה עליהם לפי סעיפים 100 ו-124א(ב) לפקודת חוק העונשין, 1936. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו הרשיע את המערערים בעבירה הפחותה של 124א(א) וגזר עליהם שנתיים מאסר בפועל, קנס והארכת מאסר על תנאי קודם שהוטל על אחד המערערים. הן המערערים והן התביעה ערערו על פסק הדין. בית המשפט העליון דחה את ערעורם של המערערים על ההרשעה, אך קיבל את ערעורם על העונש והגדיל את הקנס ל-5,000 ל"י. כן האריך בית המשפט את תקופת המאסר על תנאי למערער מס' 2 בשנתיים. טענתם העיקרית של המערערים ביחס להרשעה הייתה כי השופט קמא התיר שלא כדין לעד, מר גבע, להעיד פעמיים. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי בצדק הפעיל השופט את שיקול דעתו לפי סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי, התשכ"ה-1965, מה גם שגבע חזר בו מעדותו הקודמת מיוזמתו. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי הראיות תומכות בהרשעת המערערים לפי סעיף 124א(א) וכי אין להפריע להחלטת השופט שלא להרשיע אותם באישום החמור יותר לפי סעיף 100 או 124א(ב). בהתייחסו לערעורים על גזר הדין, הסכים בית המשפט עם המערערים כי שגה השופט קמא בהארכת המאסר על תנאי שהוטל על המערער מס' 2, שכן השופט הטיל גם עונש מאסר בגין העבירה החדשה. בית המשפט העליון, לאחר התלבטות, קיבל את ערעור המערערים על גזר הדין וביטל את עונש המאסר של שנה, ובכך התיר את הארכת המאסר על תנאי הקודם. החלטה זו התקבלה חרף הראיות הנוספות שהציג המערער מס' 1 להפחתת עונשם, וכדי להימנע מאפליה בין שני המערערים. השופטת ויתקון, אף שהסכימה עם דעת הרוב, הביעה את הסתייגותה מזיכוי המערערים פעמיים, תוך הדגשת חומרת פשעיהם.