ע"א 13075-09-14

תקציר

הערעור, שהוגש על ידי סטודניק ויולזארי, עוסק בקביעת גובה הפיצויים שחב סטודניק למעסיקו לשעבר, יזמקו, בעקבות ניצול פרצות והפרת חובות אמונים על ידי יולזארי, שהועסק על ידי יזמקו, וסטודניק, שהיה בעל חברה מתחרה, פוטו-טק. יולזארי הודה כי נתן לסטודניק 2,160 מכולות ריקות, שיאזמקו התכוון להשמיד, ואת הזכות למכור עוד 450 מכולות כאלה. המכולות היו אמורות להיזרק לפח, וסטודניק לא היה יכול להשיג אותן ללא עזרתו של יולזארי. באמצעות מכולות אלה יצר סטודניק מאגר של מכולות ממוחזרות, שהניב רווחים משמעותיים לפוטו-טק. בית משפט קמא חייב את סטודניק לשלם ליאזמקו פיצוי בסך 408,204 ש"ח, שיחושבו על בסיס פוטנציאל הרווח שניתן להפיק מכל מכל מיכל ממוחזר, שנמכר ב-208 ש"ח, בניכוי עלויות הכנת המכולה למכירה (20% ממחיר המכירה) ועלות רכישת המיכל הריק (10 ש"ח). שופטת ערכאת הערעור, השופטת נאות פרי, המליצה לעמיתיה לדחות את הערעור בחלקו ולהתקבל בחלקו. השופט הבהיר את הראיות הבלתי מעורערות להתנהגות בלתי הולמת של יולזארי וסטודניק, והדגיש כי סטודניק הרוויח שלא כדין משיתוף הפעולה שלו עם יולזארי. השופט הסכים עם החלטתו של בית משפט קמא לפסוק פיצויים לפי חוק עשיית עושר ולא לחשב פיצויים בגין התנהגות נזיקית, שכן דיני עשיית עושר חלים כאשר צד אחד התעשר מפעולות בלתי חוקיות נגד אחר, וחישוב הפיצויים לא יניב תוצאה ראויה. השופט בחן את שלושת המרכיבים הנדרשים להוכחה לפי חוק עשיית עושר והסכים עם ממצאי בית משפט קמא כי סטודניק קיבל טובת הנאה שלא כדין וכי טובת הנאה זו באה מיאזמקו. באשר למרכיב הראשון – התעשרות סטודניק – ציין השופט כי התעשרותו של סטודניק נבעה מהנכסים המוחשיים שקיבל (המכלים הריקים) ומהיכולת לייצר ולמכור את המכלים הממוחזרים. השופט דחה את טענתו של סטודניק כי למכולות, שיועדו לפח האשפה, אין ערך, והדגיש כי היעדר נזק ליאזמקו אינו מונע תביעה להתעשרות. השופט דחה גם את טענתו של סטודניק כי התעשרותו לא יוחסה ישירות ליאזמקו, וקבע כי הנסיבות מצדיקות פרשנות מרחיבה של יסוד זה. השופטת הסכימה עם קביעתו של בית משפט קמא כי התעשרותו של סטודניק, במקרה זה, הייתה כרוכה בערך המכלים הממוחזרים, אשר שימשו כגורם מרתיע מפני התנהגות בלתי חוקית והגנו על האינטרסים של יזמקו. קיימות מספר שיטות לחישוב שווי הזכייה, כולל כל התקבולים, הרווחים בפועל, שווי השוק של השימוש והרווח היחסי. במקרה זה קבעה השופטת כי הדרך הראויה היא לחשב את הרווח הפוטנציאלי המופק מהמכלים הריקים, אשר ניתן לקבוע על פי שווי השוק של המכלים הממוחזרים המיוצרים באמצעותם. השופט בחן את הנתונים המספריים ששימשו את בית משפט קמא בחישובי הפיצוי והציע שינויים קלים. מחיר המכירה של כל מיכל ממוחזר התקבל כ-208 שקל, אך השופט התאים את עלויות הייצור ל-58% ממחיר המכירה, בהתבסס על הראיות הזמינות היחידות שהציג סטודניק. השופט קיבל את הנתון של 2,160 מכולות ריקות שמכר יולזארי לסטודניק, אך לא כלל את 450 המכולות שנמכרו לכאורה על ידי ימין, בשל היעדר ראיות מספיקות. לפיכך הציעה השופטת לשנות את סכום הפיצוי ל-302,400 שקל, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. השופטת דנה בקצרה בסוגיית המכלים החדשים, גלילי הטונר ועודפי הטונר, ואישרה את ממצאי בית משפט קמא לפיהם לא נגרם ליאזמקו כל נזק מגניבת מיכלים חדשים וכי עלות גלילי טונר ועודפי טונר היא 10,228 ₪. השופט דחה את טענתו של סטודניק כי יזמקו היה צריך להגיש תביעה נגד ימין וציין את ההבדל במעמדו של סטודניק לעומת נתבעים אחרים. באשר לעילת התביעה בגין התערבות נזיקית ביחסים חוזיים, סבר השופט כי אין צורך לדון בכך, שכן הבסיס לחבותו של סטודניק היה דיני עשיית עושר. לבסוף, הציע השופט כי סכום הוצאות המשפט יישאר ללא שינוי, לאור הצלחתו המוגבלת של הערעור והתנהלותו של סטודניק במהלך ההליך. השופט המליץ לדחות את הערעור נגד יולזארי, שלא הגיש טיעונים ולא נכח בדיון, ולא התבקש סעד בגין היעדרותו. השופטת נאות פרי הגיעה למסקנה כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי ולתקן את סכום הפיצוי ל-302,400 שקל, בתוספת חיובים נוספים. השופטים שטמר וטובי הסכימו עם ההמלצה.