עת"מ 66859-12-22

תקציר

פסק הדין דן בהשלכותיו של פסק דין משנת 1999 ובעקרונות המסדירים שחרור רשות שלטונית מהסכם, במקרה זה, הסכם פשרה בדבר חוב ארנונה. בית המשפט קובע כי על הרשות להפעיל את שיקול דעתה באופן סביר ותוך התחשבות ראויה בכל הגורמים הרלוונטיים, לרבות עקרון כיבוד ההסכמים וחובת ההגינות. היא מדגישה כי התערבות שיפוטית במקרים כאלה מתבקשת לבחון את הסבירות והשיקולים המהותיים העומדים מאחורי החלטת הרשות. בהתייחס למקרה הספציפי שלפנינו, מציין פסק הדין כי הסכם הפשרה בין העותרת למשיב, הנוגע לחוב ארנונה לתקופה שבין 1997 ל-1999, כלל גם הוראות לחישובי מס עתידיים, שלא כללו ארנונה לקומה שנייה. בית המשפט מדגיש כי חריגה של הרשות מהסכם זה ללא סיבה מוצדקת מהווה הפרה של עקרון ההסתמכות ואינה סבירה. עוד נכתב כי המשיב לא הביא ראיות מספיקות לשינוי במצבה הפיזי של הקומה השנייה או הצדקות לשחרורן מההסכם. באשר להחלטת ועדת הערר להטיל ארנונה על הקומה השנייה, בית המשפט אינו מוצא טעות בקביעותיה העובדתיות של הוועדה אלא מזהה טעות משפטית במסקנתה. הוועדה קבעה כי הקומה השנייה ראויה פיזית לשימוש וחייבת במס, אך בית המשפט חולק עליה, ומסכים עם חוות דעת המומחה של העותרת כי הרצפה אינה ראויה לשימוש. היא מדגישה כי מצבו הפיזי האובייקטיבי של הנכס, ולא השימוש הפוטנציאלי בו או הכדאיות הכלכלית שלו, צריך לקבוע את חבותו במס. כתוצאה מכך, בית המשפט מבטל את החלטת ועדת הערר בנוגע לקומה השנייה ומכריז על הודעות השומה הרלוונטיות כבטלות. כן היא מורה למשיב לשאת בהוצאות העותר הן בעתירה המנהלית והן בערעור, וקובעת את הסכום על 40,000 ₪, כולל מע"מ נוסף. פסק הדין מסתיים בהדגשה כי יש לשלוח את פסק הדין לשני הצדדים וכי הוא ניתן שלא בנוכחות מי מהצדדים ביום 3.8.2023.